הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נו:מסכת סנהדרין56b
אף על הדם מן החי - כולהו יליף טעמייהו לקמן: בפרשת מכשף - זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו' ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר: מותרין בני נח וכו' - סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן: מכל עץ הגן ולא גזל - מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו: אכול תאכל - העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות: עשוק אפרים - מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע"י שפטיו של הקב"ה: כי הואיל הלך אחרי צו - מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל: למעוטי גיפוף ונישוק - אבל עשה אתרבי מויצו אע"ג דבית דין של ישראל אין ממיתין: מגפף ומנשק - אמרינן במתני' (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג: בכדרכה - שדרך עבודתה בכך ישראל נמי כל עבודה שדרך עבודתה בכך ישראל חייב עליה ואפילו הוא דרך בזיון כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס כדאמר במתני' (שם) וילפינן מקראי וכ"ש כשהוא דרך כבוד דכולהו כדרכן נפקי מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו': כאשר צוך ה' אלהיך - כתיב בדברות האחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם והיכן צוך הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה אלא כמו שקבלה הוא והיה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני: לעדה ועדים והתראה - וכן נצטוו ישראל במרה להיות דנין בסנהדרין של כ"ג כדאמרי' (לעיל סנהדרין ב.) עדה שופטת ועדה מצלת דעכו"ם לא איפקוד בהכי כדילפינן לקמן (סנהדרין דף נז:) מקראי דבן נח נהרג בעד א' ובדיין א': אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין - אין אלו דינין אלא מצות דיינין: דיני קנסות - הוסיפו במרה דבני נח לא הוזהרו עליהן דכתיב ויצו וגמרי' לה מאשר יצוה דהתם צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה אבל קנסות לאו משפט נינהו דקנסינן ליה טפי מדיניה: בדינין מבעי ליה - דניהוי משמע שהוסיפו להם בהלכות דינין שנצטוו עליהם כבר אבל השתא דקתני הוסיפו עליהם דינין משמע כל הלכות דינין הוסיפו: כל פלך - מדינה: ישראל נצטוו להושיב - דיינין בכל עיר ועיר כדכתיב (דברים ט״ז:י״ח) תתן לך בכל שעריך: כך נצטוו עכו"ם - דהא משפט כתיב ביה והכא נמי כתיב (שם) ושפטו את העם משפט צדק: האי תנא - דבריי' דלעיל דקתני הוסיפו עליהם דינין דמשמע דבני נח לא נצטוו עליהם תנא דבי מנשה הוא: ד"ך - דינין וברכת השם: ס"ך - סירוס וכלאים: שבע מצות וכו' - לקמן מפרש דתנא דבי מנשה לא דריש ויצו והני כל חדא באנפי נפשיה כתיב בהו: אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד שנאמר ויצו ה' אלהים - את אלהותו צוה עליו על האדם שלא ימירהו באחר: אף על ברכת השם - דנפקא ליה נמי מאלהים אלהותו צוה עליו שלא יקללהו כדכתיב (שמות כ״ב:כ״ז) אלהים לא תקלל: אף הדינין - מאלהים נמי נפקא יהא אלהותי עליך להיות מוראי עליך ולהיות מוראי בלבך ולא מורא בשר ודם להטות משפט כי המשפט לאלהים הוא כדמפרש רב ואזיל: אלהים אני - נאמר לאדה"ר: אל תמירני - כדאמרינן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני זולתי: לא תקללוני - כדאמרי' אלהים לא תקלל: יהא מוראי עליכם - כדאמרינן אלהים לשון שררה ורבנות כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז) יהא מוראי עליך ולא מורא בשר ודם לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א) דהיינו דינין: כיש אומרים - דמרבי לכולהו: אפי' הנך נמי - דינין וברכת השם:
חנניה בן גמלא אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכישוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף – בן נח מוזהר עליו. ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים וגו׳. ובגלל התועבת האלה ה׳ אלהיך מוריש אותם מפניך״. ולא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן. מנהני מילי? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא, ״ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל״. ״ויצו״ – אלו הדינין, וכן הוא אומר: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳״. ״ה׳״ – זו ברכת השם, וכן הוא אומר: ״ונקב שם ה׳ מות יומת״. ״אלהים״ – זו עבודה זרה, וכן הוא אומר: ״לא יהיה לך אלהים אחרים״. ״על האדם״ – זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: ״שפך דם האדם וגו׳״. ״לאמר״ – זו גילוי עריות, וכן הוא אומר: ״לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר״. ״מכל עץ הגן״ – ולא גזל. ״אכל תאכל״ – ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק, תני איפכא: ״ויצו״ – זו עבודה זרה, ״אלהים״ – זו דינין. בשלמא ״אלהים״ – זו דינין, דכתיב: ״ונקרב בעל הבית אל האלהים״. אלא ״ויצו״ – זו עבודה זרה, מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי: חד אמר, ״סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם וגו׳״, וחד אמר, ״עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו״. מאי בינייהו? איכא בינייהו: גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה. למאן דאמר ״עשו״ – משעת עשייה מחייב. למאן דאמר ״כי הואיל הלך״ – עד דאזיל בתרה ופלח לה. אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה – חייב? והתניא: בעבודה זרה, דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן – בן נח מוזהר עליהן; אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן – אין בן נח מוזהר עליהן. למעוטי מאי? לאו למעוטי גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה? אמר רב פפא: לא, למעוטי גיפוף ונישוק. גיפוף ונישוק דמאי? אילימא כדרכה – בר קטלא הוא! אלא, למעוטי שלא כדרכה. דינין בני נח איפקוד? והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם. דינין, דכתיב: ״שם שם לו חק ומשפט״. שבת וכיבוד אב ואם, דכתיב: ״כאשר צוך ה׳ אלהיך״. ואמר רב יהודה: ״כאשר צוך״ – במרה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה אלא לעדה, ועדים, והתראה. אי הכי, מאי ״והוסיפו עליהן דינין״? אלא אמר רבא: לא נצרכה אלא לדיני קנסות. אכתי, ״והוסיפו בדינין״ מיבעי ליה! אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך, ובכל עיר ועיר. והא בני נח לא איפקוד? והתניא: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. אלא אמר רבא: האי תנא תנא דבי מנשה הוא, דמפיק ד״ך ועייל ס״ך. דתנא דבי מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח – עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים. רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״. רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם. ויש אומרים: אף על הדינים. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: ״אלהים אני״ – לא תקללוני, ״אלהים אני״ – לא תמירוני, ״אלהים אני״ – יהא מוראי עליכם? כמאן? כיש אומרים. ותנא דבי מנשה: אי דריש ״ויצו״ – אפילו הנך נמי, אי לא דריש ״ויצו״ – הני מנא ליה? לעולם לא דריש ״ויצו״. הני, כל חדא וחדא באפי נפשה כתיבא: עבודה זרה וגילוי עריות -
סנהדרין נו: