הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עח.מסכת סנהדרין78a
אי לאו כחו תיזיל לתחת - תפול מיד כנגדה ולא לצדדין: אלא כח כחוש הוא - אינו כחו חזק אלא קצת כחו יש כאן והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו: ה"ג ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב וכו': עד דאיכא כל נפש - וכיון דמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו ליכא כולה נפש במכת האחרון: כל דהוא נפש - אפי' מקצתה ומיהו היכא דהכהו בבת אחת לא קטלינן לכלהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו: הכל מודים בהורג את אדם טריפה - כגון נקב הוושט או קרום המוח: שהוא פטור - מדלא אפליגו ביה שמע מינה כיון דניכרים חתיכת סימנין חיותו גברא קטילא חשיב ליה: בגוסס בידי שמים - ובא אחר והרגו הכל מודים שחייב דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי: בגוסס בידי אדם - כגון זה שקרוב למות מחמת המכות אלא לא עשאוהו הראשונים טריפה: מחתכי סמנין - סימן חיותא: כל נפש להביא וכו' - דמשמע כל דהוא נפש: שהוא חייב - האחרון: ובערת הרע - והרי ראוהו רוצח: שלא בפני ב"ד - ואתה בא לחייבו על פי עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל: את הטריפה - אדם טריפה ורבעו חבירו במשכב זכור: חייב - דהא איכא הנאה: כמאן דמשמש מת - רובע את המת: והא אית ליה הנאה - אבל רובע את המת ליכא הנאה שעבר חמימותו ולחלחותו ונצטנן: עדי טריפה - שהן עצמן טריפה: שהוזמו נהרגין - דכתיב ובערת הרע מקרבך: לפי שאינן בזוממי זוממין - בדין זוממי זוממין אותם שהזימום ואמרו להם באותה שעה עמנו הייתם אם היו באין שנים אחרים ומזימין אותם לומר היאך אתם מזימין את אלו והרי אתם עמנו הייתם במקום פלוני אין הזוממין שנמצאו עכשיו זוממין נהרגין משום דגברא קטילא בעי למיקטל הלכך כי לא אתזמו נמי לא מקטלי הנך טריפה אפומייהו דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא מקטלי ולרבא כיון דעדות זוממין חדוש הוא אע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקטלי: זוממי זוממין - המזימין את הראשונים כשהן נעשו זוממין הוו להו זוממין של זוממין קמאי כל עדות זומם קרו זוממי של נדון כדאמרינן זוממי בת כהן באלו הן הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פד:): וגם בעליו יומת - כלו' כמיתת בעלים (בסנהדרין דף ב.) כך מיתת השור ולהא מילתא נמי מקשינן להו דכיון דאילו קטיל מריה שלא בב"ד לא מקטיל על פי עדים כדאמרינן לעיל שורו נמי לא מקטיל: כיון דאילו הוו בעלים טריפה - דכוותיה לא הוי מקטלי שור טריפה נמי לא מקטיל דהא למיתת בעלים הוקש: שיסה - גירה: השיך - שאחז הנחש והוליכו והשיך הנחש בבשרו: בין שיניו עומד - והרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו: מכיש בסייף - כדין רוצח: מעצמו מקיא - בנשיכתו וכשהשיכו זה עדיין אין בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אף על פי שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית: לפיכך נחש בסקילה - כדין שור שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן אלא שדבר הכתוב בהוה: מתני' ואמדוהו למיתה - בית דין אבל אמדוהו תחילה לחיים אפילו לרבנן פטור כדלקמן: והיקל ממה שהיה - וחזרו ואמדוהו לחיים: שרגלים לדבר - שלא מת מחמת מכה זו שהרי היקל:
לאו כחו הוא – תיזיל לתחת. אלא, כח כחוש הוא. תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת, בין בזה אחר זה – פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה, האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, ״ואיש כי יכה כל נפש אדם״. רבנן סברי: ״כל נפש״ – עד דאיכא כל נפש, ורבי יהודה בן בתירא סבר: ״כל נפש״ – כל דהוא נפש. אמר רבא: הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב. לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם. מר מדמי ליה לטריפה, ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים. מאן דמדמי ליה לטריפה, מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים? גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה, האי איתעביד ביה מעשה. ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים, מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה? טריפה – מחתכי סימנים, הא לא מחתכי סימנים. תני תנא קמיה דרב ששת: ״ואיש כי יכה כל נפש אדם״ – להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית, ובא אחר והמיתו, שהוא חייב. אין בו כדי להמית? פשיטא! אלא, יש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו, שהוא חייב. וסתמא כרבי יהודה בן בתירא. אמר רבא: ההורג את הטריפה – פטור. וטריפה שהרג בפני בית דין – חייב, שלא בפני בית דין – פטור. בפני בית דין, מאי טעמא חייב? דכתיב: ״ובערת הרע מקרבך״. שלא בפני בית דין – פטור, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה – לא שמה עדות. ואמר רבא: הרובע את הטריפה – חייב. טריפה שרבע, בפני בית דין – חייב, שלא בפני בית דין – פטור. בפני בית דין חייב, דכתיב: ״ובערת הרע מקרבך״. שלא בפני בית דין פטור, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה. הא תו למה לי? היינו הך! הרובע את הטריפה איצטריכא ליה. מהו דתימא: ליהוי כמאן דמשמש מת, וליפטר? קא משמע לן, דמשום הנאה הוא, והא אית ליה הנאה. ואמר רבא: עדים שהעידו בטריפה והוזמו, אין נהרגין. עדי טריפה שהוזמו, נהרגין. רב אשי אמר: אפילו עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין, לפי שאינן בזוממי זוממין. ואמר רבא: שור טריפה שהרג – חייב, ושור של אדם טריפה שהרג – פטור. מאי טעמא? אמר קרא: ״השור יסקל וגם בעליו יומת״. כל היכא דקרינא ביה ״וגם בעליו יומת״, קרינן ביה ״השור יסקל״, וכל היכא דלא קרינן ביה ״וגם בעליו יומת״, לא קרינן ביה ״השור יסקל״. רב אשי אמר: אפילו שור טריפה נמי שהרג – פטור. מאי טעמא? כיון דאילו בעלים הוו פטירי, שור נמי פטור. שיסה בו את הכלב וכו׳. אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, לדברי רבי יהודה – ארס נחש בין שיניו הוא עומד. לפיכך: מכיש בסייף, ונחש פטור. לדברי חכמים, ארס נחש מעצמו הוא מקיא. לפיכך: נחש בסקילה, והמכיש פטור. מתני׳ המכה את חבירו, בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, והיקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת – חייב. רבי נחמיה אומר: פטור, שרגלים לדבר. גמ׳ תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה, ״אם יקום והתהלך בחוץ
סנהדרין עח.