הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כד.מסכת סנהדרין24a
בעדים פסולים ודיינין כשרין - בעל דין פוסל הדיינין והעדים ונמצאו דבריו אמת על העדים ומשום הכי מהימנינן ליה אפי' לגבי דיינין: סיפא - שנמצאו דבריו אמת על הדיינין שפסולין הם ומשום הכי מהימנינן להו אעדים אליבא דר"מ ורבנן לית להו מיגו: איכא בי דינא אחרינא - ואינו נוגע בעדות: רבין סבר - אמרינן מיגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מיגו הוא ואי לאו הכי הוא לא הוה פסיל רבי מאיר ולרב דימי לא אמרי' מיגו בעלמא: וטוחנן זה בזה - מטיח ומקיש זה בזה אלמא חריפא טובא הוה מקרי ליה לר' מאיר דרך ענוה פה קדוש: אמר רבינא - ומאי תמהא והלא ר' מאיר עוקר הרי הרים הוא כלומר אלים וגבר טפי טובא: בא וראה כמה - כלומר לא אתמוהי קא מתמהי אלא הכי קאמר בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה וקרי ליה לר' מאיר פה קדוש דקא מחבב ליה ומיישב את הדבר להתקיים: להטמין את הצונן - מים צונן ומתיירא שלא יוחמו אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת]: הורה זקן - ר' יוסי דאזלינן בתריה: ממלא מקום אבותיו - חשוב כאביו: מחבלים - בלשון עז וחמה מקשין זה לזה ובני א"י נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור: משמנין - נוחין כשמן: איפה - זה יצר הרע: שתי נשים - חנופות וגסות הרוח: ורוח בכנפיהם - לשון גסות הרוח: ככנפי החסידה - זו חנופה שמראין עצמם חסידים: לבנות לה בית - ולא כתיב (להם) אלמא האחת לבדה נתישבה שם: עניות תורה - בעילם היא דניאל בעילם הוה דכתיב (דניאל ח׳:ב׳) ואני (הייתי) בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ולא רבץ תורה עזרא הוה בבבל ולמד חק ומשפט בישראל: במחשכים הושיבני - שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם: מתני' נאמן עלי - להיות דיין: אבא - פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחיוב דנפקא לן בפירקין (דף כז:) מלא יומתו אבות על בנים וגו': דור לי - לשון שבועה: יכול לחזור בו - ולישאל שבועה גמורה: גמ' דקבליה עליה בחד - דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה א"ר מאיר יכול לחזור בו: במחול לך - אי תובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך אם יזכוך יהא מחול לך התם קאמרי רבנן אינו יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי: אבל באתן לך - דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך: דברי הכל יכול לחזור - דהואיל והממון בידו אין בו כח לתובע להוציא אלא בדיינין כשרין: טעמיה דנפשיה קאמר - ופליג אתרוייהו:
בלולה במקרא ובמשנה וכו' - פירש רבינו תם דבתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמנו ממה שאמרו חכמים (מסכת ע"ג דף יט.) לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בש"ס אע"פ כן אנו קוראים בכל יום פרשת התמיד ושונים במשנת איזהו מקומן וגורסין רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות וכו': אמר רב דימי כגון דקבליה עליה בחד - פירש הקונט' דאפילו הכי קאמר ר' מאיר דיכול לחזור בו ולא נהירא דכיון דלרבותא נקטיה הוה ליה למימר לא צריכא כו' דמדקאמר כגון משמע דדוקא קא אמר כגון דקבליה עליה בחד על כן נראה דאמילתייהו דרבנן קאי דדוקא כגון דקבלוה עלויה בחד דחדא לריעותא הוא דאיכא קאמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו אבל אי קבליה עליה כבי תרי יכול לחזור בו אף לרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא:
פסולין ודיינין כשרין, מיגו דפסלי עידי – פסלי נמי דייני. סיפא: בדיינין פסולין ועדים כשרין, דמיגו דפסלי דייני – פסלי נמי עידי. מתקיף לה רבא: בשלמא, מיגו דפסלי עדי פסלי נמי דייני, איכא בי דינא אחרינא. אלא מיגו דפסלי דייני פסלי נמי עדי? והא עדים תו ליכא! לא צריכא, דאיכא כת אחרת. הא ליכא כת אחרת, מאי? הכי נמי דלא מצי פסלי? היינו דרב דימי! איכא בינייהו מיגו, דמר סבר: אמרינן מיגו, ומר סבר: לא אמרינן מיגו. גופא, אמר ריש לקיש: פה קדוש יאמר דבר זה? תני: ״עדו״. איני? והאמר עולא: הרואה את ריש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה. אמר רבינא: והלא כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש, כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה! הכי קאמר: בא וראה כמה מחבבין זה את זה. כי הא דיתיב רבי וקאמר: אסור להטמין את הצונן. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר להם: כבר הורה זקן. אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה, דאילו רבי יוסי קיים היה, כפוף ויושב לפני רבי. דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי ממלא מקום אבותיו הוה, והיה כפוף ויושב לפני רבי, וקא אמר: כבר הורה זקן. אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ״ואקח לי את שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים״? ״נועם״ – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. ״חובלים״ – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. ״ויאמר אלי אלה [שני] בני היצהר העמדים וגו׳ ושנים זיתים עליה״. ״יצהר״ – אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית. ״ושנים זיתים עליה״ – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמרורין זה לזה בהלכה כזית. ״ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ. ואמר אל המלאך הדבר בי אנה המה מולכות את האיפה. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער״. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל. וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר: עשרה קבין גסות ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כולו! אין, לבבל נחית, ואישתרבובי [הוא] דאישתרבב לעילם. דיקא נמי, דכתיב: ״לבנות לה בית בארץ שנער״. שמע מינה. והאמר מר: סימן לגסות הרוח – עניות, ועניות לבבל נחית! מאי עניות? עניות תורה, דכתיב: ״אחות לנו קטנה ושדים אין לה״. אמר רבי יוחנן: זו עילם, שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״ – אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל. מתני׳ אמר לו: ״נאמן עלי אבא״, ״נאמן עלי אביך״, ״נאמנים עלי שלשה רועי בקר״. רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו. היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו: ״דור לי בחיי ראשך״. רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו. גמ׳ אמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב יוסף: כגון דקבליה עליה בחד. אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת ב״מחול לך״, אבל ב״אתן לך״ – דברי הכל יכול לחזור בו. ורבי יוחנן אמר: ב״אתן לך״ – מחלוקת. איבעיא להו: ב״אתן לך״ – מחלוקת, אבל ב״מחול לך״ – דברי הכל אין יכול לחזור בו? או דילמא: בין בזו ובין בזו מחלוקת? תא שמע, דאמר רבא: מחלוקת ב״אתן לך״, אבל ב״מחול לך״ – דברי הכל אין יכול לחזור בו. אי אמרת בשלמא ב״אתן לך״ – מחלוקת, אבל ב״מחול לך״ – דברי הכל אין יכול לחזור בו, רבא דאמר כרבי יוחנן. אלא אי אמרת בין בזו ובין בזו מחלוקת, רבא דאמר כמאן? רבא טעמא דנפשיה קאמר. איתיביה רב אחא בר תחליפא לרבא: היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו: ״דור לי בחיי ראשך״. רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.
סנהדרין כד.