הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מז.מסכת סנהדרין47a
נבזה בעיניו נמאס - בתהלים (כד) כתיב מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב וגו' וקחשיב נמי הא: על מטה של חבלים - דרך בזיון מפני שהיה אביו רשע וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים ולכבוד עצמו לא חש ומפני כבוד אב נמי ליכא למיחש דנשיא בעמך כתיב (שמות כב) בעושה מעשה עמך נבזה בעיניו הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו שלא חש לכבודו במקום קידוש ה' ואי אמרת כבוד שעושין למת אינו שלו אלא של חיים מ"ט עביד הכי למה ביזה את החיים: אל תספדוני בעיירות - רבינו הקדוש צוה את בניו בכתובות (דף קג.) בהנושא אל תספדוני כשתוליכו את ארוני למקום קבורתי דהוא מת בציפורי וקבורתו בבית שערים אל תספדוני בעיירות קטנות שתעברו עליהן אלא בכרכים גדולים דאיכא אינשי טובא ומיכנפי מעיירות נמי להתם: מאי לאו לכבודו של מת - אלמא יקרא דעבדי ליה דיליה הוא: ומבית ליה למת - תרגומו של מלין: כי אמר רחמנא לא תלין - ורבינן נמי שאר כל המתים היינו כי משהו ליה לדחוייה בעלמא דלא איכפת ליה ביה דהיינו בזיון ודומיא דתלוי אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה: לשמע - כמו (שמואל א ט״ו:ד׳) וישמע שאול לשון אסיפה להספידו: סימן יפה למת - כשנפרעין ממנו בעוה"ז לאחר מיתה דיש לו כפרה בכך: ש"מ יקרא דשכבי הוא - דאי לאו יקרא דשכבי אמאי מיכפר בבזיוניה: ויחי ויקם על רגליו - אותו הנקבר נביא השקר היה הוא הנביא אשר השיב את עידו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עידו על ידו והמיתו הארי וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו והחייהו: נא פי שנים - אליהו החיה את המת והיה לו לאלישע להחיות שני מתים והוא לא החיה אלא בנה של שונמית: לא הלך - ואי משום ברכתא דאליהו הוא היכי מקויימת בהכי: וכשם שאין קוברים כו' - לפרושי טעמא דמתני' מהדר דלפיכך נתקנו שתי קברות שאין קוברין נסקלין ונשרפין שהן רשעים חמורים אצל נהרגין ונחנקין שהן רשעים קלים: וליתקין ארבע - דהא נשרפין אצל נסקלין קלים הם: גמרא גמירי לה - הלכה למשה מסיני: הואיל ונדחה - הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים כדתניא מע"ה פרט למומר בשחיטת חולין בפ"ק (דף ה:) שוטה נמי לאו בר כפרה היא דיקריב אותו לרצונו כתיב (ויקרא א): כישן דמי - ככל אדם הישנים בלילה ואינם נדחים בכך לאחר שניעורו: אבל התם - דיש בידו לחזור: אימא לא - הוי דיחוי: היו בה קדשים - בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו: קדשי בדק הבית יפדו - כשאר בדק הבית והפודה אותם יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו ומדקתני ימותו ש"מ משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא דמומר לע"ז לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרי' בהכל שוחטין (חולין דף ה:): דהואיל ונדחו ידחו - דאי משום זבח רשעים הא כיון דאיקטול אית להו כפרה: יכול פירשו - אביו ואמו של כהן: מדרכי צבור - כגון מומר: יטמא - להם במותם ת"ל (ויקרא כ״א:א׳-ב׳) לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' בעושה מעשה עמיו יטמא לו ואם לאו אל יטמא אפי' לשארו אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו:
שמע: ״נבזה בעיניו נמאס״ – זה חזקיהו מלך יהודה, שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים. ואי משום יקרא דחיי הוא, מאי טעמא? כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה, ומשום כפרה דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל? ישראל גופייהו ניחא להו דמחלי יקרייהו לגביה. תא שמע, אמר להן: אל תספדוני בעיירות. ואי אמרת יקרא דחיי, מאי נפקא ליה מינה? קסבר: ליתייקרו ביה ישראל טפי. תא שמע: הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין – אינו עובר עליו. מאי לאו לכבודו של מת? לא, לכבודו של חי. ומשום כבודו של חי מבית ליה למת? אין, כי אמר רחמנא: ״לא תלין נבלתו על העץ״, דומיא דתלוי דאית ביה בזיון. אבל הכא, כיון דלית ביה בזיון – לא. תא שמע: הלינו לכבודו, לשמע עליו עיירות, להביא לו מקוננות, להביא לו ארון ותכריכין – אינו עובר עליו, שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת. הכי קאמר: כל העושה לכבודו של חי, אין בו בזיון למת. תא שמע, רבי נתן אומר: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה. מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו, או שהיו גשמים מזלפין על מטתו – זהו סימן יפה למת. שמע מינה: יקרא דשכבי הוא. שמע מינה. לא היו קוברין כו׳. וכל כך למה? לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? שנאמר: ״ויהי הם קברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו״. אמר ליה רב פפא: ודילמא לאיקיומי ״ויהי נא פי שנים ברוחך אלי״? אמר ליה: אי הכי, היינו דתניא: על רגליו עמד, ולביתו לא הלך. אלא ״ויהי נא פי שנים״, היכי משכחת לה דאחייא? אמר ליה רבי יוחנן: שריפא צרעת נעמן, שהיא שקולה כמת, דכתיב ״אל נא תהי כמת״. וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק, כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וליתקון ארבע קברות! שני קברות גמרא גמירי לה. אמר עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן, והשתמד וחזר בו – הואיל ונדחה, ידחה. איתמר נמי, אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן, ונשתטה, וחזר ונשתפה – הואיל ונדחה, ידחה. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא – משום דאיהו דחה נפשיה בידים, אבל האי דממילא קא דחי – אימא כישן דמי. ואי אשמעינן הכא, משום דאין בידו לחזור, אבל התם דבידו לחזור, אימא לא. צריכא. אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא, היו בה קדשים, קדשי מזבח ימותו, קדשי בדק הבית יפדו. והוינן בה: אמאי ימותו? כיון דאיקטול הויא להו כפרה, וליסקו לגבוה! לאו משום דאמרינן: הואיל ונדחו, ידחו? אמר ליה אביי: מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה? מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה, דתני רב שמעיה: יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא? תלמוד לומר ״בעמיו״ – בעושה מעשה עמיו. אמר ליה רבא: מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו? מת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית – לא הויא ליה כפרה. נהרג מתוך רשעו, כיון דלאו כי אורחיה מיית – הויא ליה כפרה. תדע, דכתיב: מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו׳] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ״. מאי ״עבדיך״ ומאי ״חסידיך״? לאו ״חסידיך״ – חסידיך ממש, ״עבדיך״ – הנך דמחייבי דינא דמעיקרא, וכיון דאיקטול קרי להו ״עבדיך״. אמר ליה אביי: מי קא מדמית
סנהדרין מז.