הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יד.מסכת סנהדרין14a
בטלו דיני קנסות - דכיון דליכא סמיכה בטלו: בין שתי עיירות גדולות - ולא בתוך העיר שאם יוודע שלא יחריבו את העיר: לונביאות - חניתות: ולא קבלו - לפי שעדיין היה בחור: אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בחוצה לארץ - והכי קאמר אין סמיכה מועלת בחוצה לארץ ואפילו סמכוהו בארץ: פשיטא סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ - אם בני בבל נותנין רשות לאחד שבא"י לדון קנסות: הא אמרן דלא - דאין סמיכה בחוצה לארץ וכיון דאי הוה גבן הכא לא מצינו למסמכיה כל שכן היכא דליתיה גבן: סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ מאי - אם הסומך עומד בארץ והנסמך עומד בבבל וליתיה גבי סומך מי מהני כאילו איתיה גביה בשעת סמיכה ומצי למידן בחוצה לארץ כדתנן סנהדרין נוהגין בחוצה לארץ או דילמא כיון דליתיה גבייהו בשעת סמיכה לא מהניא ליה: לא הוה מסתייע מילתא - כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו ואנן תלתא בעינן: משתקיד - מחזר ומצפה לסומכו כמו (ירמיהו א׳:י״ב) כי שוקד אני: מנין שאין נסמכין לבית עלי - שאינן זוכין להיות נסמכין: זקן ממש - בא בימים: הכתיב כל מרבית ביתך ימותו אנשים - כשבאין לכלל אנשים בן שמנה עשרה שנה למה לי למיהדר ומכתביה: אלא סמיכה - שאפילו חכמים הבאים לכלל זקנה כגון על ידי תורה וגמילות חסדים כדאמרינן בראש השנה (דף יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים מכל מקום לא תהא תורת זקנה עליהם להיות ראויים לסנהדרין: הוי קבל - אפל: וקיים - ותחיה כלומר הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה אפילה מתרגם קבלה (שמות י): כחל - לעינים: שרק - לפנים: פירכוס - לשיער שיר הוא לכלה נאה שמעלת חן בלא קישוט: כל מן דין - כל כמו אלו וכיוצא בהן היו סומכין לנו שראויים הם לסמיכה: סרמיסין - לשון הפכנים כמו סרס את המקרא מסופו לראשו (ב"ב דף קיט:) שמהפכין את טעמי תורה: סרמיטין - לשון סמרטוט כלומר שאין נותנים טעם הגון לדבריהם: חמיסין - חמסנין שמונעין מלומר טעמי תורה: טורמיסין - לא איתפרש: רבה דעמיה - נשיא בעמיו: מדברנא - מנהיג על שם שהיה פרנס וקרוב למלכות: בוצינא דנהורא - על שם שהיה גדול בנוי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ ד' פד:) שופריה דר' אבהו מעין שופריה (דר' יוחנן): בריך מתייך - ברוך בואך: מיוחדים שבשופטיך - שיהו מזקני סנהדרי גדולה: מה להלן מיוחדין שבעדה - כדפרישית לעיל (סנהדרין דף יג:): ליגמרה לכולה מילתא - ואפילו מניינא דחמשה מהתם תיפוק דהא תניא לעיל (שם) וסמכו שנים זקני שנים: אלא - לעולם לא גמר גזירה שוה ושופטיך למיוחדין איצטריך ומניינא מרבויא דוי"ו: ה"ג אלא וי"ו דושופטיך למניינא ורבי שמעון וי"ו לא דריש:
לא שרק ולא פירכוס - משמע דתרי מילי נינהו ודלא כפי' הקונטרס (פ"ב) דכתובות שפירש דפוקסת היינו מעברת שרק על פניה והתם מוכח דפוקסת היינו פירכוס ואין להאריך: ועריפת עגלה בג' - עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בג' כדתנן בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מד:) ג' מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו' והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני ג' וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי: ורבי שמעון לא דריש וי"ו - וכן בפ' קמא דסוטה (דף ו:) גבי וטהורה דקאמר ר"ש אין זכות תולה במים המרים וכן בשלהי התכלת (מנחות דף נא:) גבי ומחציתה ותימה דבריש מרובה (ב"ק דף סה:) דריש ר"ש וי"ו ואת אשמו ובפרק (על אלו מומין) האסורים (בכורות כח:) גבי ומן הצאן לרבות הנוגח לקרבן ובריש פ' ד' מיתות לקמן (סנהדרין דף נא:) דריש ר"ע בת ובת אני דורש ורבי שמעון קאי התם כוותיה וכן קשה מרבי יהודה דדריש הכא וי"ו ובפרק אלו מציאות (ב"מ דף כז.) גבי ומצאתה דאתא לידו משמע וקשה דבריש תמורה (דף ב:) גבי ואם המיר ימיר אמרינן ור' יהודה וי"ו לא דריש וכן בשלהי טרף בקלפי (יומא ד' מה.) גבי והאש וי"ל דהא דקאמר לא דריש לא משמע ליה לאו משום דלא דרשי ליה כלל אלא דווקא לההיא דרשה קאמר:
דיני קנסות מישראל, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל – שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים. ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן, אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונכיאות של ברזל ועשאוהו ככברה. רבי יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה, והאי דלא חשיב להו – משום כבודו דרבי יהודה בן בבא. ורבי מאיר, רבי יהודה בן בבא סמכיה? והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל האומר רבי מאיר לא סמכו רבי עקיבא אינו אלא טועה! סמכיה רבי עקיבא ולא קיבלוה, סמכיה רבי יהודה בן בבא וקיבלוה. אמר רבי יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ. מאי ״אין סמיכה״? אילימא דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ, והא תנן: סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ! אלא, דלא סמכינן בחוצה לארץ. פשיטא: סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ, הא אמרינן דלא. אלא, סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ – מאי? תא שמע: דרבי יוחנן הוה מצטער עליה דרב שמן בר אבא, דלא הוה גבייהו דליסמכיה. רבי שמעון בן זירוד וחד דעימיה, ומנו? רבי יונתן בן עכמאי. ואמרי לה: רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה, ומנו? רבי שמעון בן זירוד. חד דהוה גבייהו – סמכוהו, וחד דלא הוה גבייהו – לא סמכוהו. רבי חנינא ורבי הושעיא הוה קא משתקיד רבי יוחנן למיסמכינהו. לא הוה מסתייעא מילתא, הוה קא מצטער טובא. אמרו ליה: לא נצטער מר, דאנן מדבית עלי קאתינן. דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין נסמכין לבית עלי? שנאמר: ״לא יהיה זקן בביתך כל הימים״. מאי זקן? אילימא זקן ממש, והכתיב: ״כל מרבית ביתך ימותו אנשים״! אלא סמיכה. רבי זירא הוה מיטמר מלמיסמכיה, דאמר רבי אלעזר: לעולם הוה קבל וקיים. כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר, אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו, אמצי נפשיה. כי סמכוה לרבי זירא, שרו ליה הכי: ״לא כחל ולא שרק ולא פירכוס, ויעלת חן״. כי סמכוה לרבי אמי ולרבי אסי, שרו להו הכי: ״כל מן דין, כל מן דין, סמוכו לנא. לא תסמכו לנא לא מסרמיטין ולא מסרמיסין״. ואמרי לה: ״לא מחמיסין ולא מטורמיסין״. רבי אבהו, כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר, נפקי מטרוניתא דבי קיסר ומשריין ליה: ״רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם״. עריפת עגלה בשלשה. תנו רבנן: ״ויצאו זקניך ושפטיך״. ״זקניך״ – שנים, ״שפטיך״ – שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה. דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: ״זקניך״ – שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה. ורבי שמעון, האי ״שפטיך״ מאי עביד ליה? ההוא מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך. ורבי יהודה? מ״זקני״ ״זקניך״ נפקא. ורבי שמעון: אי מ״זקני״ הוה אמינא זקני השוק, כתב רחמנא ״זקניך״. ואי כתיב ״זקניך״ – הוה אמינא סנהדרי קטנה, כתב רחמנא ״ושפטיך״ – ממיוחדין שבשופטיך. ורבי יהודה גמר ״זקני״ ״זקני״ מ״וסמכו זקני העדה את ידיהם״ – מה להלן מיוחדין שבעדה, אף כאן מיוחדין שבזקניך. אי יליף – לילף כולה מהתם! ״זקניך״ ״ושפטיך״ למה לי? אלא, ויו ״ושפטיך״ למניינא. ורבי שמעון – ויו לא דריש. אלא מעתה, ״ויצאו״ – שנים, ״ומדדו״ – שנים, לרבי יהודה הרי תשעה, לרבי שמעון שבעה? ההוא מיבעי ליה לכדתניא: ״ויצאו״ – הן ולא שלוחן, ״ומדדו״ – שאפילו נמצא
סנהדרין יד.