הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נח:מסכת סנהדרין58b
אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באיסור דאחווה - דתרוייהו ממש ליכא למימר דא"כ היינו ודבק ולא בזכר ותרוייהו באישות ליכא למימר דהא אמו לאו משום אישות דא"כ היינו אשת אביו הלכך תרוייהו באחוה: ורבי עקיבא מוטב לאוקמא באשת אביו - כמשמעותה דקרא דקרי ליה אביו דכתיב יעזב איש את אביו ואשת אביו אשכחן דקרי בישראל ערות אביו דכתיב (ויקרא י״ח:ח׳) ערות אביך היא ולאו לאוקמא באחות אביו דקרא לא משמע הכי דאחות אביו שאר אביו הוא דאקרי ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא (שם): דודתו - אחות קהת אביו: מאי לאו - אחות קהת אף מן האם היתה והותרה לעמרם אלמא אחות אב מן האם מותרת לו קודם מתן תורה: לא דודתו מן האב - אחות קהת מן האב היתה ולא מן האם ואחות האב הותרה להם והא דכתיב יעזב איש את אביו ודרשינן אחות אביו (אביו) באחותו מן האם קאמר כדילפינן מוגם אמנה אחותי בת אבי היא: תא שמע וגם אמנה וכו' - מכלל דבת האם אסורה קשיא לר"ע: אחותו הוה - בתמיהה הא בת אחיו הוה וכיון דהכי לא שנא מן האם ולא שנא מן האב שריא ליה: אלא התם הכי הוה אמר ליה קורבא דאחוה וכו' - בת אחי מן האב היא ולא מן האם ולא משום איסורא והתירא קאמר ליה אלא משום לתקוני דיבורא קמא שאמר אחותי היא קאמר ליה הכי אחותי בת אבי היא דבת אחי בן אבי היא וקרי לה אחותו דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אביו והאי דקאמר אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אחוה מן האם הויא אסורה אלא משום קושטא דמילתא אמר לו: חסד יבנה - תחילתו של עולם נבנה בחסד שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו ואסרה לו והתירה לקין כדי שיבנה העולם והיינו דכתיב (ויקרא כ׳:י״ז) (כי יקח איש) את אחותו בת אביו חסד הוא מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו: כותי מותר בבתו - בין לרבי אליעזר בין לר"ע דקסבר רב הונא לא ילפינן שאר עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא מדפרט כל הני שמע מינה דוקא כתבינהו: עבד כנעני - של ישראל: מותר באמו ובבתו - וכ"ש בשאר עריות של קורבה: יצא מכלל כותי - ופקע שם בן נח מיניה: ולכלל ישראל לא בא - דליגזר ליה עליה משום דשמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה: מאימת - חשיב ליה מיוחדת לו: מדרגיל למיקרי ליה - בנות העיר: רביתא דפלניא - ילדתו של פלוני עבד: מאימת התרתה - שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה: משתפרע ראשה בשוק - שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע: שלא כדרכה - אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו: באשתו ולא באשת חבירו - שלא אסרה תורה אלא בדביקה: ויך את המצרי - משום דהכה איש עברי: מוקש אדם ילע קדש - הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויין אדם דכתיב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם וכו': ילע קודש - כאלו לועה את הקדש כלומר כסוטר על לועו. סוטר מכה: אם לא לקחתי בחזקה - בבני עלי כתיב שהיו תוקפים בבשר הזבחים ואמר אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמין להכות: וזרוע רמה - הרגיל לרום ידו על חבירו: קץ ידא - מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמר בפרקין דלעיל (סנהדרין דף מו.) ב"ד היו מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לדבר: איש זרוע - איש שמניף זרוע לו הארץ מתוקנת לקבורה כלומר ראוי להמיתו ולקוברו: לא נתנה קרקע - כלומר אין ראוי לקנות קרקע אלא לבני זרוע מפני שהתגר רבה ע"י קרקע שבאות בהמות ומפסידות וגנבים באין וגונבין ועוררין עליו וצריך שיהא חזק לעמוד כנגדן: כעבד לאדמה - לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור: עובד כוכבי' ששבת - ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנא' יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי ולא תימא לא ישבותו אהך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות: פשיטא לא גרסי' דהא טובא קמ"ל דאבני אדם קאי: אמר רבינא אפי' שני בשבת - לא תימא שביתה דקאמר ר"ל לשום חובה קאמר דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו הנוצרים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה ואפי' יום שאינו בר שביתה שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט וה"ה דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי: קום עשה לא חשיב - והאי לא ישבותו קום עשה מלאכה היא:
דומיא דאמו, ואמו דומיא דאביו. לא משכחת לה אלא באחווה. ורבי עקיבא: מוטב לאוקמיה באשת אביו, דאיקרי ״ערות אביו״, לאפוקי אחות אביו, ד״שאר אביו״ איקרי, ״ערות אביו״ לא איקרי. תא שמע: ״ויקח עמרם את יוכבד דדתו״. מאי לאו, דודתו מן האם? לא, דודתו מן האב. תא שמע: ״וגם אמנה אחתי בת אבי היא אך לא בת אמי״ – מכלל דבת האם אסורה. ותסברא אחותו הואי? בת אחיו הואי! וכיון דהכי הוא, לא שנא מן האב ולא שנא מן האם – שריא. אלא התם הכי קאמר ליה: קורבא דאחות אית לי בהדה, מאבא ולא מאמא. תא שמע: מפני מה לא נשא אדם את בתו? כדי שישא קין את אחותו, שנאמר: ״כי אמרתי עולם חסד יבנה״. הא לאו הכי – אסירא. כיון דאשתרי, אשתרי. אמר רב הונא: גוי מותר בבתו. ואם תאמר: מפני מה לא נשא אדם את בתו? כדי שישא קין את אחותו, משום ״עולם חסד יבנה״. ואיכא דאמרי: אמר רב הונא, גוי אסור בבתו. תדע, שלא נשא אדם את בתו. ולא היא, התם היינו טעמא: כדי שישא קין את אחותו, משום ד״עולם חסד יבנה״. אמר רב חסדא: עבד מותר באמו, ומותר בבתו. יצא מכלל גוי, ולכלל ישראל לא בא. כי אתא רב דימי, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שייחד שפחה לעבדו, ובא עליה – נהרג עליה. מאימת? אמר רב נחמן: מדקראו לה ״רביתא דפלניא״. מאימת התרתה? אמר רב הונא: משפרעה ראשה בשוק. אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה – חייב, שנאמר: ״ודבק״, ולא שלא כדרכה. אמר רבא: מי איכא מידי דישראל לא מחייב, ונכרי מחייב? אלא אמר רבא: בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה – פטור. מאי טעמא? ״באשתו״ – ולא באשת חבירו; ״ודבק״ – ולא שלא כדרכה. אמר רבי חנינא: גוי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר: ״ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי] וגו׳״. ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר: ״מוקש אדם ילע קדש״. מגביה, עבדו, שבת – סימן. אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר: ״ויאמר לרשע למה תכה רעך״. ״למה הכית״ לא נאמר, אלא ״למה תכה״ – אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. אמר זעירי אמר רבי חנינא: נקרא חוטא, שנאמר: ״ואם לא לקחתי בחזקה״, וכתיב: ״ותהי חטאת הנערים גדולה מאד״. רב הונא אמר: תיקצץ ידו, שנאמר: ״וזרוע רמה תשבר״. רב הונא קץ ידא. רבי אלעזר אומר: אין לו תקנה אלא קבורה, שנאמר: ״ואיש זרוע לו הארץ״. ואמר רבי אלעזר: לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות, שנאמר: ״ואיש זרוע לו הארץ״. ואמר ריש לקיש: מאי דכתיב ״עבד אדמתו ישבע לחם״? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם, ואם לאו – לא ישבע לחם. ואמר ריש לקיש: נכרי ששבת חייב מיתה, שנאמר: ״ויום ולילה לא ישבתו״. ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא: אפילו שני בשבת. וליחשבה גבי שבע מצות? כי קא חשיב – שב ואל תעשה, קום עשה לא קא חשיב.
סנהדרין נח: