הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סג.מסכת סנהדרין63a
ה"ג א"ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד וכו' - ול"ג והשתחוה דהשתחואה לאו בכלל שאר עבודות היא דעל כרחך לית ליה לר' אמי השתחואה לחלק יצאה מדקאמר אינו חייב אלא אחת: מ"ט דר' אמי - דלית ליה השתחואה לחלק יצאה: לא תעבדם - כללן כולן כאחד ולא תעבדם יתירי כתיבי ודרשינן חד מינייהו להכי: מי אמר אביי - כרבי אמי דאינו חייב אלא אחת: שלש השתחואות - לא תשתחוה להם דעשרת הדברות (שמות כ׳:ה׳) כי לא תשתחוה לאל אחר (שם לד) לא תשתחוה לאלהיהם (שם כג) והשתחואה דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר ליה משה לישראל מה ששמע בסיני: אחת לכדרכה וכו' - דאי כתיב חדא הוה אמינא לא אסר אלא בעבודת כוכבים דדרך עבודתה בהשתחואה: לדבריו דר' אמי קאמר - אביי להך דרשה דלא תעבדם אבל אביי לא ס"ל ומוקים לה ללאוי יתירי ור' אמי מוקי להך השתחואה לומר ללאו יצאה: לכדרכה ושלא כדרכה - שהשתחואה היא להך עבודת כוכבים כדרכה ושלא כדרכה כגון שדרכה לעבוד דרך כבוד ולא בהשתחואה ואי כתיב חד לא הוה מרבינן אלא כי האי גונא אבל משתחוה לפעור לא כתב רחמנא השתחואה יתירא שניה לשלא כדרכה כגון פעור ומרקוליס שעבודתה בבזיון והא דא"ר אלעזר לעיל (סנהדרין דף סא.) זובח למרקוליס חייב מלא יזבחו ואע"ג דחד קרא יתירא הוא דאיכא ולא מוקים לה בזובח למקטרי' דעבודתו דרך כבוד דסבר כיון דגלי בהשתחואה ק"ו בזביחה מיהו כולה מילתא לא ילפינן מהשתחואה דא"כ הוה מרבינן כל עבודות כבוד אע"ג דלאו עבודת פנים לכך יצאה זביחה לומר שלא חייבה אלא עבודות פנים: כיון דאמר אלי אתה חייב - אע"ג דלא פלחה: לקרבן - אם שגג: ואפילו לרבנן - בתמיה דפליגי רבנן בכריתות (דף ז.) במגדף עליה דרבי עקיבא דאמרי מגדף אינו מביא קרבן דבעינן מעשה: והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה - דגבי חטאת כתיב (ויקרא ד) ועשה אחת מכל מצות ה': ר' עקיבא היא דאמר דלא בעינן מעשה גמור - דמגדף מחייב משום מעשה זוטא דעקימת שפתיו הוה מעשה והכא נמי כפיפת קומתו הויא מעשה והאי דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה לאפוקי הרהורא דלא מחייב עלה: מגדף - מברך את השם: אתקושי אתקוש - אלי אתה בזביחה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל: אלמלא וי"ו שבהעלוך - דהא לא כפרו בהקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר: שאיוו לאלוהות הרבה - אף לאלוהות אחרים וקבלו עליהם: אבל המגפף וכו' עובר בלא תעשה - ואל תלכו אחרי אלהים אחרים (ירמיהו כ״ה:ו׳) אי נמי אל תפנו אל האלילים (ויקרא י״ט:ד׳) וכגון שאין דרכן בכך: הנודר בשמו - ושם אלהים אחרים לא תזכירו: המקיים - הנשבע דמתרגמינן קיים: לאו שבכללות - דכולהו משתמעי בחד קרא: ועדיין הדם במזרק - הקרבנות: שאין מברין - את האבלים ברחבה כדרך שמברין את האבלים בסעודה ראשונה משל אחרים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:): על הדם - על הנרצח ומסברא מוקמינן לה אהרוגי בית דין שנהרגין על עונש שלא ינהגו בהם כבוד משום כפרה: לבן סורר ומורה - דלא ענש אלא א"כ הזהיר והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכלו אכילה שתהרגהו עליה: לאו שבכללות - דכל הני משמע מיניה:
רבי אמי: זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת. אמר אביי: מאי טעמא דרבי אמי? אמר קרא ״לא תעבדם״, הכתוב עשאן כולן עבודה אחת. ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי: שלש השתחואות בעבודה זרה למה? אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה, ואחת לחלק. לדבריו דרבי אמי קאמר, וליה לא סבירא ליה. גופא, אמר אביי: שלש השתחואות בעבודה זרה למה? אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה, ואחת לחלק. לכדרכה, מ״איכה יעבדו הגוים האלה״ נפקא. אלא, אחת כדרכה ושלא כדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת לחלק. המקבלו עליו באלוה, האומר לו ״אלי אתה״. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שאמר לו ״אלי אתה״ – חייב. למאי? אי לקטלא, מתניתין היא! אלא לקרבן. ואפילו לרבנן? והתניא: אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ואמר ריש לקיש: מאן תנא השתחואה? רבי עקיבא היא, דאמר לא בעינן מעשה. מכלל דרבנן סברי בעינן מעשה. כי קאמר רב נמי, לרבי עקיבא קאמר. לרבי עקיבא, פשיטא! היינו מגדף. מהו דתימא: עד כאן לא מחייב רבי עקיבא קרבן אלא במגדף, דכתיב ביה כרת. אבל הכא, דלא כתיב ביה כרת, אימא לא. קא משמע לן דאתקושי אתקוש, דכתיב: ״וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו׳״. אמר רבי יוחנן: אלמלא ויו שב״העלוך״, נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. כתנאי: אחרים אומרים, אלמלא ויו שב״העלוך״, נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר ״בלתי לה׳ לבדו״! אלא מה תלמוד לומר ״אשר העלוך״? שאיוו אלוהות הרבה. אבל המגפף והמנשק, המכבד והמרבץ כו׳. כי אתא רב דימי, אמר רבי אלעזר: על כולם לוקה, חוץ מהנודר בשמו והמקיים בשמו. מאי שנא הנודר בשמו והמקיים בשמו דלא לקי? משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה. הני נמי לאו שבכללות הוא, ואין לוקין על לאו שבכללות. דתניא: מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר: ״לא תאכלו על הדם״. דבר אחר: ״לא תאכלו על הדם״ – לא תאכלו בשר, ועדין דם במזרק. רבי דוסא אומר: מניין שאין מברין על הרוגי בית דין? תלמוד לומר: ״לא תאכלו על הדם״. רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמין כלום כל אותו היום? תלמוד לומר: ״לא תאכלו על הדם״. אמר רבי יוחנן: אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר: ״לא תאכלו על הדם״. ואמר רבי אבין בר חייא, ואיתימא רבי אבין בר כהנא: על כולם אינו לוקה, משום דהוה ליה לאו שבכללות. אלא, כי אתא רבין אמר רבי אלעזר: על כולן אינו לוקה, חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו. מאי שנא אהנך דלא לקי? דהוה ליה לאו שבכללות. הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו. ההוא כרבי יהודה, דאמר: לאו שאין בו מעשה – לוקין עליו. דתניא: ״לא תותירו ממנו עד בקר״ – בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה,
סנהדרין סג.