הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פט:מסכת סנהדרין89b
חבריה דמיכה - דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא זה היה מיכיהו בן ימלא שנתנבא אותו היום על אחאב ליפול ביד ארם מפני שנפל בן הדד בידו ושלחו לשלום והיינו דקאמר אחאב ליהושפט לא ידבר עלי טוב כי אם רע מפני שנתנבא כבר את זו עליו ולא קיבל חבירו את דבריו דכתיב וימאן האיש להכותו: עדו הנביא - שנתנבא על מזבח ה' בבית אל שהיה ירבעם מקטר עליו ובדברי הימים גבי יאשיהו כתיב והוא היה עדו: כי כן צוה אותי - בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים (במקום הזה) ועבר על דברי עצמו ושמע לדברי הנביא השקר ואכל ושתה: תמרי בארבילא - תמרים הנתונים בכברה: דילמא הדרו ביה - פמליא של מעלה וניחם על הרעה והם אינם יודעים והיאך מתרינן בו התראת ספק: והא יונה דהדרו ביה - מהפוך את נינוה: מעיקרא נינוה נהפכת אמרו ליה - ברוח הקדש ומשמע נמי לטובה שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה וכיון ששבו נתקיימה הנבואה ולא מיהדר הוא: ואיהו דלא ידע - הוא היה טועה וסבור שהוא לרעה: מנא ידע - האי גברא שזה נביא אמת שהקב"ה עונשו והלא שמא סבור שזהו נביא שקר לפיכך מוותר על דבריו: היכא דהוחזק - שהוא צדיק ונביא אמת: שאני - ולא בעי אות: היכי שמע ליה יצחק - שהוא דבר אמת מה שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו: שחוטי חוץ - שהרי בית המקדש היה בירושלים: הנסה דבר אליך תלאה - וכי היה לאוהבך לנסותך בדבר שהיא תלאה אותך ומכרית את זרעך: הנה יסרת רבים - רצית והחיית' לו כל באי העולם בדברים ועתה הנה בא להלאותך ולבהלך: נביא שהדיח - שמתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים: הדחה - כתיב הכא כי דבר סרה להדיחך וכתיב במסית כי ביקש להדיחך וגו': מיתה כתב ביה - והך גזירה שוה לא גמר מרביה דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו: ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא - דבעיר הנדחת אגמריה רביה גזירה שוה מסיני לדון הדחה הדחה ומסתברא דמנביא אגמריה הלכה למשה גזירה שוה זו כדיהיב טעמא למלתיה:
דמיכה, דכתיב: ״ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה׳ הכיני נא, וימאן האיש להכותו״, וכתיב: ״ויאמר לו יען אשר לא שמעת [וגו׳]״. ונביא שעבר על דברי עצמו: כגון עדו הנביא, דכתיב: ״כי כן צוה אתי״, וכתיב: ״ויאמר לו גם אני נביא כמוך״, וכתיב: ״וישב אתו״, וכתיב: ״וילך וימצאהו אריה״. תני תנא קמיה דרב חסדא: הכובש את נבואתו לוקה. אמר ליה: ״מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי? מאן מתרי ביה? אמר אביי: חבריה נביאי. מנא ידעי? אמר אביי: דכתיב ״כי לא יעשה ה׳ [אלהים] דבר כי אם גלה סודו״. ודילמא הדרו ביה? אם איתא דהדרי ביה, אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי. והא יונה, דהדרו ביה ולא אודעוה? יונה מעיקרא ״נינוה נהפכת״ אמרו ליה. איהו לא ידע אי לטובה אי לרעה. המוותר על דברי נביא, מנא ידע דאיענש? דיהב ליה אות. והא מיכה, דלא יהב ליה אות, ואיענש? היכא דמוחזק שאני. דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה, היכי שמע ליה יצחק? אליהו בהר הכרמל, היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ? אלא היכא דמוחזק שאני. ״ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם״, אחר מאי? אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן, דכתיב ״ויגדל הילד ויגמל וגו׳״. אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו ״זבח את בנך לפני״ מיד זובחו. מיד ״והאלהים נסה את אברהם״. ״ויאמר קח נא את בנך״. אמר רבי שמעון בר אבא: אין ״נא״ אלא לשון בקשה. משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה. אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן. עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים. ״את בנך״. שני בנים יש לי. ״את יחידך״. זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. ״אשר אהבת״. תרוייהו רחימנא להו. ״את יצחק״. וכל כך למה? כדי שלא תטרף דעתו עליו. קדמו שטן לדרך. אמר לו: ״הנסה דבר אליך תלאה... הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק. כושל יקימון מליך... כי עתה תבוא אליך ותלא״. אמר לו: ״אני בתמי אלך״. אמר לו: ״הלא יראתך כסלתך״. אמר לו: ״זכר נא מי הוא נקי אבד״. כיון דחזא דלא קא שמיע ליה, אמר ליה: ״ואלי דבר יגנב״. כך שמעתי מאחורי הפרגוד: ״השה לעולה״ ואין יצחק לעולה. אמר לו: כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו. רבי לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים, ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקדוש ברוך הוא ״זבח עצמך לפני״, אני זובח. מיד: ״והאלהים נסה את אברהם״. תנו רבנן: נביא שהדיח – בסקילה. רבי שמעון אומר: בחנק. מדיחי עיר הנדחת – בסקילה. רבי שמעון אומר: בחנק. נביא שהדיח – בסקילה. מאי טעמא דרבנן? אתיא ״הדחה״ ״הדחה״ ממסית: מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה. ורבי שמעון: מיתה כתיבא ביה, וכל מיתה האמורה בתורה סתם – אינה אלא חנק. מדיחי עיר הנדחת בסקילה, מאי טעמא דרבנן? גמירי ״הדחה״ ״הדחה״, או ממסית, או מנביא שהדיח. ורבי שמעון גמר ״הדחה״ ״הדחה״ מנביא. וליגמר ממסית! דנין מסית רבים ממסית רבים, ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. אדרבה, דנין הדיוט מהדיוט, ואין דנין הדיוט מנביא! ורבי שמעון, כיון שהדיח – אין לך הדיוט גדול מזה. אמר רב חסדא:
סנהדרין פט: