הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צ:מסכת סנהדרין90b
גמ' ויהי לו כן וירמסו אותו - דבדבר שכפר בו נדון שלא אכל משם ונרמס ברגלי הבאים לקנות: (וכי אהרן קיים לעולם - כלומר וכי אהרן חיה כל כך שתנתן לו תרומה והלא לא נכנס לארץ ישראל ומאי האי דקאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן): לעולם קיים - לאו דווקא אלא כלומר הלא לא נגזר עליו שיחיה כל כך: שעתיד לחיות - לעולם הבא: דבי רבי ישמעאל תנא - הא דכתיב לאהרן לאו להכי הוא דאתא אלא לומר לך כאהרן וכו': מה ארי ספק דורס ואוכל - ואין אנו יודעין כשנוטל בהמה מן העדר אם דעתו לדורסה ולאוכלה מיד קודם שתסריח או לא אלא לטרוף ולמלא (חורו) [תאותו] ולאחר זמן יאכלנה כשתסריח וה"נ כהן עם הארץ כשאנו נותנין לו תרומה בידו אין אנו יודעין אם יאכלנה בטהרה או בטומאה [אי נמי] ספק דורס שארי דרכו לדרוס ולרמוס בהמה ברגליו ואוכלה כשהיא דרוסה מנוולת ופעמים שנותנה בחורו ואינה מנוולת: עון אשמה - עונות הרבה מטעין עליו: באכלם את קדשיהם - ומתרגמינן במיכלהון בסואבא ית קודשיהון: אלא להם - דמשמע שהבטיח הקב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שיתן להם ארץ ישראל וכי להם ניתנה והלא לבניהם ניתנה אלא מלמד שעתידין לחיות ועתיד הקב"ה ליתן להם את ארץ ישראל: הנך שוכב עם אבותיך וקם - הנה אתה מת שוכב והנה אתה קם שתחיה לעתיד לבא והאי וקם אהנך קאי: דילמא וקם העם וזנה - דלקמי' קאי ולאו אדלעיל והיינו אחד (מג') מקראות שאין להם הכרע: יחיו מתיך - דמתים שבארץ ישראל יחיו: נבלתי יקומון - אפי' נפלים יחיו במסכת כתובות: ודילמא מתים שהחיה יחזקאל - דההיא קרא יחיו מתיך ישעיה אמרו והוא קדם ליחזקאל שנתנבא בימי חזקיה והיה מתנבא פסוק זה על שהיה עתיד יחזקאל להחיות מתים אבל לעולם הבא לא: דובב - פרונמיי"ש בלע"ז כלומר נעות ומתנודדות שפתי ישיני עפר מכלל שיחיו: מרחשן שפוותיהו בעלמא - שפתותיהן נעות מעט בתוך הקבר אבל אין חיין ויוצאין לאויר העולם וכרבי יוחנן וכו': ולא קבלו ממנו עד שאמר להם וכו': חיים כלכם היום - דהאי . יום מיותר הוא דמצי למכתב חיים כלכם מה תלמוד לומר היום כהיום מה היום וכו' כך שמעתי: הנך שוכב עם אבותיך וקם - הרי תחיית המתים העם הזה וזנה הרי מה שעתיד להיות: פלגא בידך - דמהאי קרא נפקא דיודע מה שעתיד: זייפתם ולא העליתם - כזב אתם אומרים ואין ממש בדבריכם: לאו לעולם הבא - אלמא יש תחיית המתים: מהכרת תכרת - הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא: אינהו הוו אמרי ליה דברה תורה כלשון בני אדם - ולהכי אמר להו הכי כי היכי דלא להוי להו פתחון פה: הכרת תכרת - בעבודת כוכבים כתיב: והלא כבר נאמר - בעבודת כוכבים את ה' הוא מגדף ונכרתה דס"ל מגדף היינו עובד עבודת כוכבים: וכי שלשה עולמים יש וכו' - ור"ע סבירא ליה דמגדף היינו מברך השם: והשתא בין לרבי ישמעאל בין לר"ע עונה בה מאי עבדי ליה מבעי ליה וכו': שעונה בה - שלא שב קודם מיתה הוי בכרת אבל שב לא: דחיי שכבי - שהמתים חיים: ויציצו מעיר - שעתידין ישראל לציץ ולפרוח מעיר ירושלים וכדאמרינן (כתובות דף קיא.) הקב"ה עושה להם מחילות לצדיקים והולכין ועולין לירושלים:
״ויהי לו כן וירמסו אתו העם בשער וימת״. ודילמא קללת אלישע גרמה ליה? דאמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה. אם כן, לכתוב קרא: ״וירמסוהו וימת״. מאי ״בשער״? על עסקי שער. אמר רבי יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ״ונתתם ממנו [את] תרומת ה׳ לאהרן הכהן״. וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנין לו תרומה! אלא מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה. מכאן לתחיית המתים מן התורה. דבי רבי ישמעאל תנא: ״לאהרן״ – כאהרן, מה אהרן חבר – אף בניו חברים. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ? שנאמר: ״ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה׳״. כל המחזיק בתורת ה׳ – יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה׳ – אין לו מנת. אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ, כאילו נותנה לפני ארי. מה ארי - ספק דורס ואוכל, ספק אינו דורס ואוכל, אף כהן עם הארץ - ספק אוכלה בטהרה, ספק אוכלה בטומאה. רבי יוחנן אמר: אף גורם לו מיתה, שנאמר ״ומתו בו כי יחללהו״. דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה, שנאמר ״והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם״. תניא, רבי סימאי אומר: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ״וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען״. ״לכם״ לא נאמר, אלא ״להם״. מכאן לתחיית המתים מן התורה. (צד״ק ג״ם גש״ם ק״ם סימן) שאלו צדוקים את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים? אמר להם: מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים. ולא קיבלו ממנו. מן התורה, דכתיב: ״ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם״. אמרו לו: ודילמא ״וקם העם הזה וזנה״? מן הנביאים, דכתיב: ״יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל״. ודילמא מתים שהחיה יחזקאל? מן הכתובים, דכתיב: ״וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים״. ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא? כרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר: ״דובב שפתי ישנים״. עד שאמר להם מקרא זה: ״אשר נשבע ה׳ לאבתיכם לתת להם״. ״לכם״ לא נאמר, אלא ״להם״. מיכן לתחיית המתים מן התורה. ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם, ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום״. פשיטא דחיים כלכם היום! אלא, אפילו ביום שכל העולם כולם מתים – אתם חיים. מה היום כולכם קיימין, אף לעולם הבא כולכם קיימין. שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות? אמר להו: תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר: ״ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה״. ודילמא ״וקם העם הזה וזנה״? אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו, דיודע מה שעתיד להיות. איתמר נמי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות? שנאמר ״הנך שכב עם אבתיך וקם וגו׳״. תניא: אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה זייפתי ספרי כותים, שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה. אמרתי להן: זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום, שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה. הרי הוא אומר ״הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה״. ״הכרת תכרת״ – בעולם הזה, ״עונה בה״ – לאימת? לאו לעולם הבא? אמר ליה רב פפא לאביי: ולימא להו תרוייהו מ״הכרת תכרת״! אינהו הוו אמרי ליה: דברה תורה כלשון בני אדם. כתנאי: ״הכרת תכרת״ – ״הכרת״ בעולם הזה, ״תכרת״ לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר ״את ה׳ הוא מגדף ונכרתה״, וכי שלשה עולמים יש? אלא ״ונכרתה״ בעולם הזה, ״הכרת״ לעולם הבא, ״הכרת תכרת״ – דברה תורה כלשון בני אדם. בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא, ״עונה בה״ מאי עבדי ביה? לכדתניא: יכול אפילו עשה תשובה? תלמוד לומר: ״עונה בה״. לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. שאלה קליאופטרא מלכתא את רבי מאיר. אמרה: ידענא דחיי שכבי, דכתיב ״ויציצו מעיר כעשב הארץ״. אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין? אמר לה: קל וחומר מחיטה. ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן – על אחת כמה וכמה. אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי. הא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי?!
סנהדרין צ: