הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מה:מסכת סנהדרין45b
תלמוד לומר סקול יסקל - לשון עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה: ושדי ליה איהו - חד מינייהו: דתיתי מרזיא - מכח גדול דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד כשזה משליך זה מעכבו אבל היחידי משליך בכח: היתה - משמע כל הימים היתה לכך והיא נקברת עמו: כולם נקברים עמו - מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (סנהדרין דף מו:): בתפיסתו - בתוך ארבע אמות אבל לא נקברו עמו ממש: גידמין הכי נמי דפסילי - ואם כן נימא עדי גידמין פסולין למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן: יד העדים - יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא מישתמעו מיניה דזו היא יד שלהם: הרי זה יהרג - ואע"פ שאין כאן יד עדים הראשונים אלמא לא בעי קרא כדכתיב דלאו דוקא איכתיב אלא למצוה בעלמא: בהן הן עדיו - כגון דהנך שנים המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין הן הן עדים שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על פיהם: אין לי - אי לא כתיב אלא יומת: אלא מיתה הכתובה בו - סייף כדיליף לקמן [בד' מיתות] (ד' נב:): מות יומת - ריבוייא הוא: משום דהוי רוצח - הנידון בבית דין: וגואל הדם - כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו שני כתובין הבאים כאחד כו': היה אחד מהן גידם - אביו או אמו של סורר ומורה: בננו זה - משמע שרואין אותו: ולא חרשין - שאינן שומעין מה שמשיב להם ואינן יודעין אם שמע תוכחתם אם לאו: כולי קרא יתירא הוא - דהוה ליה למיכתב והוציאוהו אל שער העיר ההיא וסקלוהו כדכתיב בכל שאר נסקלין ותו לא מידי כל אורך דברים זה למה: רבי אליעזר - לא בעי קרא כדכתיב וכן ר"ש: מתני' אלא מגדף - מברך את השם ובגמרא מפרש טעם: אין דנין שנים ביום א' - בב"ד א' משום דלא מצו להפוכי בזכותיה דכל חד חד צריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו ובגמרא מפרש דבשתי עבירות קאמר דאין ראיותיהן שוות ושמעון בן שטח שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למילתא ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן: גמ' כי קללת אלהים - מפני שבירך את השם נתלה והעוברים והשבים אומרים מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר: מה מקלל בסקילה - ונתלה דכתיב ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה: אף כל שכפר בעיקר - אין לך לרבות אלא העובד ע"ז: דרשי כללי ופרטי - דורשין את התורה בכלל ופרט כל מקום שסתם ואח"כ פירש דורשין את האחרון בפרט: ורבי אליעזר דורשו במיעוט - ויש חילוק בין זה לזה פרט היינו פירוש הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו הדומה לפרט אין מתרבה מן הכלל אבל הדורשו במיעוט לא עקר את הכלל ממקומו אלא מיעוטי במקצת שמתחילה היה משמע כל דבר ובא המיעוט ומיעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו:
לומר: ״סקול יסקל״. ואם לאו, עד השני נוטל את האבן. נוטל? והתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר, אבן היתה שם משוי שני בני אדם, נוטלה ונותנה על לבו. אם מת בה – יצא. וליטעמיך, תיקשי לך היא גופה: משוי שני בני אדם, נוטלה ונותנה על לבו? אלא, דמדלי לה בהדי חבריה, ושדי לה איהו, כי היכי דתיתי מרזיא. ואם לאו, רגימתו כו׳. והתניא: מעולם לא שנה בה אדם! מי קאמינא דעביד? דאי מצריך קאמינא. אמר מר: אבן היתה כו׳. והתניא: אחת אבן שנסקל בה, ואחת עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו – כולן נקברין עמו. לא צריכא דמתקני ומייתי אחריני חלופייהו. נקברין עמו. והתניא: אין נקברין עמו? אמר רב פפא: מאי ״עמו״? עמו בתפיסתו. אמר שמואל: נקטעה יד העדים – פטור. מאי טעמא? דבעינא ״יד העדים תהיה בו בראשונה״, וליכא. אלא מעתה, עדים גידמין דמעיקרא, הכי נמי דפסילי? שאני התם, דאמר קרא: ״יד העדים״, שהיתה כבר. מיתיבי: כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו, ״מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו״ – הרי זה יהרג. תרגמא שמואל ב״הן הן עדיו״. ומי בעינן קרא כדכתיב? והתניא: ״מות יומת המכה רוצח הוא״ – אין לי אלא במיתה הכתובה בו. מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר: ״מות יומת המכה״ – מכל מקום. שאני התם, דאמר קרא: ״מות יומת״. וליגמר מיניה? משום דהוה רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. רוצח – הא דאמרן. גואל הדם מאי היא? דתניא: ״גאל הדם ימית את הרצח״ – מצוה בגואל הדם. ומניין שאם אין לו גואל שבית דין מעמידין לו גואל? שנאמר: ״בפגעו בו״ – מכל מקום. אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: ומי לא בעינן קרא כדכתיב? והתנן: היה אחד מהן גידם, או אילם, או חיגר, או סומא, או חרש – אינו נעשה בן סורר ומורה. שנאמר: ״ותפשו בו״ – ולא גידמין, ״והוציאו אתו״ – ולא חיגרין, ״ואמרו״ – ולא אילמין, ״בננו זה״ – ולא סומין, ״איננו שמע בקלנו״ – ולא חרשין. מאי טעמא? לאו משום דבעינן קרא כדכתיב? לא, שאני התם, דכוליה קרא יתירא הוא. תא שמע: אין לה רחוב – אין נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אין לה רחוב – עושין לה רחוב. עד כאן לא פליגי, אלא דמר סבר: ״רחובה״ דמעיקרא בעינן, ומר סבר: רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי. אבל דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב. תנאי היא, דתנן: אין לו בהן יד, בהן רגל, אזן ימנית – אין לו טהרה עולמית. רבי אליעזר אומר: נותן על מקומו ויוצא. רבי שמעון אומר: נותן על שמאלו ויוצא. מתני׳ כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש תולין אותו פניו כלפי העם, והאשה פניה כלפי העץ; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להן רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון? אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד. גמ׳ תנו רבנן: ״והומת ותלית״ – יכול כל המומתין נתלין? תלמוד לומר: ״כי קללת אלהים תלוי״. מה מקלל זה שבסקילה, אף כל שבסקילה. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מה מקלל זה שכפר בעיקר, אף כל שכפר בעיקר. במאי קא מיפלגי? רבנן דרשי כללי ופרטי, רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי. רבנן דרשי כללי ופרטי: ״והומת ותלית״ – כלל, ״כי קללת״ – פרט. אי הוו מקרבי להדדי, אמרינן: אין בכלל אלא מה שבפרט. הני – אין, מידי אחרינא – לא.
סנהדרין מה: