הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סה:מסכת סנהדרין65b
מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין - אצל חטאת היא שנויה בתורת כהנים גבי פר כהן משיח אחר שראינו דברים שהן כעובד עבודת כוכבים ודברים שאינן כעובד עבודת כוכבים למה נאמרה עובד עבודת כוכבים לומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין וכו' אי מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף אני מרבה חייבי מיתות ב"ד ואת מי אני מרבה מקלל לאביו ומסית ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ואמאי לא הויא עקימת שפתיו מעשה הא לא תליא בכונת הלב: ה"ג אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול - עיקר חיובן בשמיעת קולם לפני ב"ד הוא בא וקול לית ביה ממש הלכך הוי כמגדף דתלוי בלב: חסמה בקול - לפרה דשה וכשרוצה לאכול חסמה בקולו: והנהיגה בקול - מנהג בכלאים דחייב משום לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כ״ב:י׳): בראייה - עיקר חיובא בא ע"י הראייה שמעידין שראו וראיה לית בה מעשה: מבין הפרקים - מעלה את המת ויושב לו באחד מבין פרקי העצמות של מכשף כגון על פרקי אצבעותיו או על פרקי ברכיו: ידוע - שם חיה: כי אורחיה - מתוך קברו ומתוך כך קולו נמוך: לא דסליק ויתיב בין הפרקים - ומיהו קולו נמוך לפי שאין בו חיותא: בזכורו - מעלה ומושיב את המת על זכרותו: בגולגולת - המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלין אותו ע"י כישוף: אינו עולה כדרכו - אלא רגליו למעלה: עולה כדרכו - ולא סליק למיתב בין הפרקים: מה היום מיומים - למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים: ומה גבר מגוברין - מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים: דמרי צבי - אדני חפץ לגדלני המלך קיסר המשילני: שבת נמי דמרי צבי - הקב"ה חפץ והזהיר על כבודו: דמי יימר דהאידנא שבתא היא - ודילמא אחד משאר ימים הוא שבת: נהר סבטיון יוכיח - נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח: בעל אוב יוכיח - שאינו עולה בשבת: קברו של אביו - דטורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף ובשבת פושעי גיהנם שובתין: ביזיתו ביישתו קללתו - הך קללה אינה אלא גדוף וכן היה לשונם כמו (מלכים א ב׳:ח׳) קללה נמרצת שלא היה שם קללה אלא גדוף: היינו דורש אל המתים - ולמה נכתבו שניהם במקום אחד: שתשרה רוח טומאה עליו - שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו: המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה - נבואת שכינה: עאכ"ו - שהיא המדה נותנת שע"י תענית ובקשה תשרה עליו שכינה דהא מדה טובה יתירה על מדת פורענות ואנו צועקין על כך ואין אנו נענין אבל מה אעשה וכו': אי בעו צדיקי - להיות נקיים מכל עון: הוו ברו עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים - הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה: ברא גברא - ע"י ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם: ולא היה מהדר ליה - שלא היה בו דבור: מן חבריא - הנבראים ע"י החברים אתה: עיגלא תילתא - גדול כאלו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו דהכי שביחי ומעלי למיכל כמו (ב"מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין. ל"א שהיה טוב ובעל טעם כאילו הוא שליש לבטן: שבעה מיני זכור - שכבת זרע מז' בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים: אוחז את העינים - אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום: המחשב עתים ושעות - לשון מעונן כמו בעל עונות שמבחין את עונה ואומר היום יפה לצאת לדרך ויצליח למחר יפה ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו: למודי ערבי שביעיות - כלומר ערב שביעית למדין ורגילין להיות חטין יפות: עקרי קטניות מהיות רעות - כלומר העוקר קטנית ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואין מרקיבות: פתו נפלה מפיו - צריך לדאג היום מהיזק: נחש בא מימינו או שועל משמאלו - סימן רע הוא לו: צבי הפסיקו - שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו:
רבי זירא: יצאו עדים זוממין, שאין בהן מעשה. ואמאי? הא ליתנהו בלב! אמר רבא: שאני עדים זוממין, הואיל וישנו בקול. וקול, לרבי יוחנן, לאו מעשה הוא? והא איתמר: חסמה בקול והנהיגה בקול, רבי יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור. רבי יוחנן אמר: חייב, עקימת פיו הוי מעשה. ריש לקיש אמר: פטור, עקימת פיו לא הוי מעשה. אלא אמר רבא: שאני עדים זוממין, הואיל וישנן בראיה. תנו רבנן: בעל אוב – זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ידעוני – זה המניח עצם ידוע בפיו, והוא מדבר מאליו. מיתיבי: ״והיה כאוב מארץ קולך״. מאי לאו, דמשתעי כי אורחיה? לא, דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי. תא שמע: ״ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ״. מאי לאו, דמשתעי כי אורחיה? לא, דיתיב בין הפרקים ומשתעי. תנו רבנן: בעל אוב – אחד המעלה בזכורו, ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין זה לזה? מעלה בזכורו – אינו עולה כדרכו, ואינו עולה בשבת. נשאל בגולגולת – עולה כדרכו, ועולה בשבת. עולה? להיכא סליק? הא קמיה מנח! אלא אימא: עונה כדרכו, ועונה בשבת. ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא. אמר לו: ומה יום מימים? אמר לו: ומה גבר מגוברין? אמר ליה: דמרי צבי. שבת נמי דמרי צבי. אמר ליה, הכי קאמינא לך: מי יימר דהאידנא שבתא? אמר לו: נהר סבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח, קברו של אביו יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת. אמר לו: ביזיתו, ביישתו, וקיללתו! שואל אוב, היינו ״ודרש אל המתים״! דורש למתים, כדתניא: ״ודרש אל המתים״ – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה, ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה – שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה – על אחת כמה וכמה. אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו, שנאמר: ״כי [אם] עונותיכם היו מבדלים ביניכם לבין אלהיכם״. אמר רבא: אי בעו צדיקי, ברו עלמא, שנאמר: ״כי עונותיכם היו מבדלים וגו׳״. רבא ברא גברא. שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מן חבריא את, הדר לעפריך. רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא, ועסקי בספר יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה. תנו רבנן: ״מעונן״ – רבי שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. וחכמים אומרים: זה האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות ואומר ״היום יפה לצאת״, ״למחר יפה ליקח״, ״למודי ערבי שביעיות חטין יפות״, ״עיקורי קטניות מהיות רעות״. תנו רבנן: ״מנחש״ – זה האומר: ״פתו נפלה מפיו״, ״מקלו נפלה מידו״, ״בנו קורא לו מאחריו״, ״עורב קורא לו״, ״צבי הפסיקו בדרך״, ״נחש מימינו״, ו״שועל משמאלו״.
סנהדרין סה: