הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עט.מסכת סנהדרין79a
והיה בה כדי להמית על לבו - האבן הזאת אם תכה על לב ראויה להרוג אבל על המתנים אין בה כדי להמית פטור דתרתי בעינן שיהא מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה דאם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו: גמ' אי נימי אסיפא - דקאמר ת"ק נתכוון להכות את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב אלמא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב: ר"ש פוטר מיבעי ליה - דהא בהדיא קאמר לה ת"ק ולמה ליה לר' שמעון למהדר פרושא ומאי אפילו: הא נתכוון להרוג את זה - והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב דאיכא התראה על בן ברית והרי מתכוון לבן ברית והרגו ור"ש אומר וכו' והאי דשביק רבי שמעון לסיפא בהדיא ומהדר אדוקיא דרישא דלא תימא ר"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לו על לבו: אמר לחד מינייהו - קא מיכוינא ולא איכפת להי מינייהו: מאי - לר"ש מקרי ליה מיתכוון לו ומיחייב או דילמא כיון דאי אזלא אאידך ושבק' ליה להאי הוה נמי ניחא ליה לאו מתכוון הוא: אי נמי - להכות את הגוף הזה אבל כסבור הוא שהוא ראובן ונמצא שמעון מי אמרינן כיון דלהאי גופא איתכוון מתכוון הוא לו או דילמא כיון דלהאי גברא לא איכוין פטר ליה ר' שמעון: עד שיאמר לפלוני אני מתכוין - ואותו פלוני הרג וכי אמר לחד מינייהו לא ייחד אותו וכן כסבור ראובן ונמצא שמעון לא זהו פלוני שנתכוון לו: וארב לו - קרא יתירא הוא נכתוב כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו: ורבנן - דפליגי עליה דרבי שמעון מאי דרשי ביה: אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו - לתוך חבורה של בני אדם כותים וישראלים אבל נתכוין לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי: תיפוק ליה וכו' - ולמה לי קרא: אי נמי פלגא ופלגא - למה לי קרא למפטריה הא כיון דמצי למימר לכותים קא מתכווינא אית לך למפטריה משום דספק נפשות להקל מוהצילו העדה (יומא פד:): לא צריכא וכו' - ואשמעינן קרא דפטור משום דהוה ליה כותי קבוע ביניהם וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמחצה על מחצה והוי ספק נפשות להקל ומהכא נפקא לן בכל דוכתי דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר ליה להאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבי' ליה כרובא אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא הוה ליה ספק נפשות להקל ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו ורבנן אית להו נתכוון לזה והרג את זה חייב: במצות שבמיתה הכתוב מדבר - שהיה מתכוון להרוג את חבירו: כדכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש - ואי לא נתכוון להרוג היאך מקטיל וכי איתכוון מיהא חייב אף על גב דלא נתכוון אלא לחבירו דהא כתיב וכי ינצו אנשים וגו': ממון - דמי האשה יתן ליורשיה:
בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו, ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת – פטור. נתכוון להכות את הגדול, ולא היה בה כדי להמית הגדול, והלכה לה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת – פטור. נתכון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת – פטור. אבל נתכוון להכות על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו, ומת – חייב. נתכוון להכות את הגדול, והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, ומת – חייב. רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה – פטור. גמ׳ רבי שמעון אהייא? אילימא אסיפא, ״רבי שמעון פוטר״ מיבעי ליה! אלא ארישא: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא – פטור. הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה – חייב. רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה – פטור. פשיטא! קאי ראובן ושמעון, ואמר: ״אנא לראובן קא מיכוונא, לשמעון לא קא מיכוונא״ – היינו פלוגתייהו. אמר: ״לחד מינייהו״ – מאי? אי נמי, כסבור ראובן ונמצא שמעון – מאי? תא שמע, דתניא: רבי שמעון אומר, עד שיאמר ״לפלוני אני מתכוון״. מאי טעמא דרבי שמעון? אמר קרא: ״וארב לו וקם עליו״, עד שיתכוון לו. ורבנן, אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה גוים ואחד ישראל ביניהן, תיפוק ליה דרובא גוים נינהו. אי נמי פלגא ופלגא, ספק נפשות להקל. לא צריכא, דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד ביניהן, דהוה ליה גוי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. בשלמא לרבנן דאמרי: נתכוון להרוג את זה והרג את זה – חייב, דכתיב: ״וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה״. ואמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב: ״אם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש״. אלא לרבי שמעון, האי ״ונתתה נפש תחת נפש״ מאי עביד ליה? ממון. וכדרבי, דתניא: רבי אומר, ״ונתתה נפש תחת נפש״ – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש? נאמרה נתינה למטה, ונאמרה
סנהדרין עט.