הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מג.מסכת סנהדרין43a
ובני ישראל עשו - בההוא קרא כתיב והרי כלל את הכל למה לי ויוציאו שמע מינה למניינא: אלא מעתה - דדרשת ויוציאו דריש נמי וירגמו כו': בלא כסותו - ערום ואע"ג דגבי צוואה כתיב ורגמו אותו דש"מ בלא כסותו איידי דכתיב אבן לדרשה כתב נמי אותו: במקלל כתיב אבן ובמקושש כתיב אבנים: והא האי תנא - דלעיל: נאמר קאמר - מגזרה שוה דפרים יליף לה והיכי אתא רב פפא לאיפלוגי עליה דתנא: והכי קאמר - תנא דברייתא אילו לא נאמר כו' כלומר הא דיליף לה מגזירה שוה לאו דוקא אלא הכי קאמר אי נמי לא הוה נפיק ממשמעותא דקרא אכתי לא הוה יכילנא למימר חוץ למחנה אחת דמייתינא שלש מחנות מגזירה שוה דפרים והשתא אפילו גזירה שוה לא צריך: הוצא - גרידא משמע הוציאו ממקומך וכי הדר כתיב מחוץ למחנה לאפוקי ממחנה ישראל קאמר: ההוא - ובני ישראל: מבעי ליה - לסמיכה ולדחייה דכתיבי בצוואה ולא מיפרשי בעשייה הדר סיים קרא ובני ישראל עשו אף סמיכה ודחייה סמיכה וסמכו כל השומעים דחייה לאו הכא כתיבא אלא מסיני ירה יירה מכאן שאחד מן העדים בא ודוחהו ומפילו מגובה בית הסקילה לארץ דבית הסקילה גבוה שתי קומות: לדידך - דדרשת הוצאה באפי נפשיה ואל מחוץ למחנה באפי נפשה כל הוצאות דפרים הנשרפים מאי דרשת בהו: שתטרף דעתו - ולא ידאג ויתמהמה בהריגתו: ונשתתק - נאלם: מהו - מי אמר אי לא אישתתק הוה ממש בדבריו וצריך לסתור את הדין ולהביא דיינין אחרים: מנפח רב ששת בידיה - כלומר רוח הוא זה שאמרת כיון שנשתתק מה הועיל אי להכי אתית למיחש אפילו אחד בסוף העולם נמי אימא בכל היוצאין ליהרג שמא יש אחד בסוף העולם שידע לו זכות: ופרכינן מי דמי התם לא אמר הכא אמר: שזיכה - שהוציא דבריו וטעמו לאור: תיבעי לך - מי אמר זיכה דוקא או דילמא ר' יוסי אורחא דמילתא קאמר שאין דרך לתלמיד לומר יש לי ללמד זכות ומשתתק וכן מיתה דמסתמא מיד אומר ראיותיו ומיהו היכא דאיתרמי אימא דסבירא ליה נמי הכי: ואפי' אפעם ראשונה ושניה - נמי קאמר ובלבד שיש ממש בדבריו ואי ליכא ממש לא מהדרינא: מנא ידעי - אם יש ממש או לאו וכי שלוחים תלמידים בעינן שיהו סוקלין: דמסרינן ליה - מפעם שניה ואילך שני תלמידי חכמים לילך עמו: מעיקרא - בתחלת הליכתם ולא יחזירוהו אפילו פעם ראשונה אא"כ יש ממש בדבריו: וצריך למימר - נמי שעבר עבירה פלונית ביום פלוני ובשעה פלונית: לפניו אין - דמשמע בהליכתו: מעיקרא לא - ארבעים יום קודם: [הוספה מחסרונות הש"ס: יהרג נקי - רוצח הוא נקי זה וראוי ליהרג שהרג במסתרים. ותשובה בעלמא הוא מפני האומות שקרוב למלכות היה והיו צריכים להשיב על כל ראיות של הבל שלהם: זובח תודה יכבדנני - מי שיהרוג תודה יכבדנני:]
ישראל עשו כאשר צוה ה׳ את משה״. אלא מעתה: ״וירגמו אתו אבן״ מאי עבדי ליה? ההוא מבעי ליה לכדתניא: ״וירגמו אתו באבן״ – ״אתו״ ולא בכסותו, ״אבן״ שאם מת באבן אחת יצא. ואצטריך למיכתב ״אבן״, ואיצטריך למיכתב ״אבנים״. דאי כתב רחמנא ״אבן״, הוה אמינא: היכא דלא מת בחדא, לא ניתי אחריתי וניקטליה. כתב רחמנא ״אבנים״. ואי כתב רחמנא ״אבנים״, הוה אמינא: מעיקרא נייתי תרתי. כתב רחמנא ״אבן״. והא האי תנא ״נאמר״ קאמר? ״אילו לא נאמר״ קאמר, והכי קאמר: אילו לא נאמר קרא, הייתי אומר גזירה שוה. עכשיו שנאמר קרא, גזירה שוה לא צריך. רב אשי אמר: משה היכא הוה יתיב? במחנה לוייה. ואמר ליה רחמנא: ״הוצא את המקלל״ – חוץ למחנה לוייה. ״אל מחוץ למחנה״ – חוץ למחנה ישראל. ״ויוציאו את המקלל״ – לעשייה. עשייה בהדיא כתיב בהו: ״ובני ישראל עשו כאשר צוה ה׳ את משה״. ההוא מיבעי ליה, חד לסמיכה וחד לדחייה. אמרו ליה רבנן לרב אשי: לדידך, כל הני ״הוציא״ דכתיבי בפרים הנשרפים, מאי דרשת בהו? קשיא. אחד עומד כו׳. אמר רב הונא: פשיטא לי, אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה בו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו – כולן משל צבור. מאי טעמא? דמדידיה לא אמרינן ליה: ״זיל וליתיה וליקטול נפשיה״. בעי רב הונא: סודר שמניפין בו, וסוס שרץ ומעמידן – משל מי הוא? כיון דהצלה דידיה, מדידיה הוא? או דילמא, כיון דבי דינא מחייבין למעבד ליה הצלה, מדידהו? ותו, הא דאמר רב חייא בר רב אשי אמר רב חסדא: היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו, שנאמר: ״תנו שכר לאובד ויין למרי נפש״. ותניא: נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן. לא התנדבו נשים יקרות, משל מי? הא ודאי מסתברא משל צבור, כיון דכתיב ״תנו״ – מדידהו. בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: אמר אחד מן התלמידים ״יש לי ללמד עליו זכות״, ונשתתק, מהו? מנפח רב ששת בידיה. נשתתק? אפילו אחד בסוף העולם נמי! התם לא קאמר, הכא קאמר. מאי? תא שמע, דאמר רבי יוסי בר חנינא: אחד מן התלמידים שזיכה ומת, רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו. זיכה – אין, לא זיכה – לא. זיכה – פשיטא לי; אמר – תיבעי לך. אפילו הוא כו׳. ואפילו פעם ראשונה ושניה? והתניא: פעם ראשונה ושניה, בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו – מחזירין אותו. מכאן ואילך, אם יש ממש בדבריו – מחזירין אותו, אין ממש בדבריו – אין מחזירין אותו. אמר רב פפא: תרגומה מפעם שניה ואילך. מנא ידעי? אמר אביי: דמסרינן ליה זוגא דרבנן. אי איכא ממש בדבריו – אין, אי לא – לא. ולימסר ליה מעיקרא? אגב דבעית, לא מצי אמר כל מאי דאית ליה. מתני׳ מצאו לו זכות – פטרוהו, ואם לאו – יוצא ליסקל. וכרוז יוצא לפניו: ״איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו. כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו״. גמ׳ אמר אביי: וצריך למימר ביום פלוני, ובשעה פלונית, ובמקום פלוני. דילמא איכא דידעי ואתי ומזים להו. וכרוז יוצא לפניו. לפניו – אין, מעיקרא – לא. והתניא: בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום: ״ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל. כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו״. ולא מצאו לו זכות, ותלאוהו בערב הפסח. אמר עולא: ותסברא? ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא? מסית הוא, ורחמנא אמר: ״לא תחמל ולא תכסה עליו!״ אלא שאני ישו, דקרוב למלכות הוה. תנו רבנן: חמשה תלמידים היו לו לישו הנוצרי – מתאי, נקאי, נצר, ובוני, ותודה. אתיוה למתי. אמר להו: מתי יהרג? הכתיב ״מתי אבוא ואראה פני אלהים״? אמרו לו: אין, מתי יהרג, דכתיב: ״מתי ימות ואבד שמו״. אתיוה לנקאי. אמר להו: נקאי יהרג? הכתיב ״ונקי וצדיק אל תהרג״? אמרו לו: אין, נקאי יהרג, דכתיב: ״במסתרים יהרג נקי״. אתיוה לנצר. אמר: נצר יהרג? הכתיב ״ונצר משרשיו יפרה״? אמרו לו: אין, נצר יהרג, דכתיב: ״ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב״. אתיוה לבוני. אמר: בוני יהרג? הכתיב ״בני בכרי ישראל״! אמרו לו: אין, בוני יהרג, דכתיב: ״הנה אנכי הורג את בנך בכרך״. אתיוה לתודה. אמר: תודה יהרג? הכתיב ״מזמור לתודה״? אמרו לו: אין, תודה יהרג, דכתיב: ״זבח תודה יכבדנני״.
סנהדרין מג.