הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נט:מסכת סנהדרין59b
והרי מילה - לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע מצות: לכל דבר שבמנין - לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם ואע"ג דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין ב"ד אע"פ שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן: אי הכי - כל שבע מצות שחזרו ונשנו בסיני נימא נמי כל אחת ואחת הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח: אזהרה מהדר ומתנא בה למה לי' - למהדר ומיכתב אזהרה דידהו אלא ש"מ להזהירה לבני נח ולישראל אתא: הני נמי - מילה ופריה ורביה הא לא איתנו דהא אמרת למילתא הוא דאיתנו: הא - דגיד הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח מסיני ולהלן: ואיבעית אימא מילה - ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה ודקשיא לך הא אמר ר' יוסי כל שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי מצות בני נח משום דמילה לאו לבני נח נאמרה אפי' מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה: בני ישמעאל ליחייבו - השתא: בני קטורה - אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו: לרבות בני קטורה - אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו: לא הותר בשר באכילה דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' - לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה אבל לא חית הארץ נתונה לכם: כירק עשב - שהפקרתי לאדם לאכול נתתי לכם מעכשיו את כל אפי' בהמות וחיות: יכול אפילו לשרצים - יהא אבר מן החי אסור להם: ת"ל אך - מיעוט וכל אכין ורקין מעוטין: מאי תלמודא - היכי משמע דשרצים ממעטי מיניה דילמא בהמה וחיה ממעטינן מיניה ולא שרצים: אמר רב הונא דמו - האי דמו יתירה הוא דהוה לי' למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו האי בנפשו דמו למה לי וכי לא ידענא דנפש זהו הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן שאין דמם קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמרינן בכריתות בפ' דם שחיטה (כריתות דף כא:) דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה: בדגת הים - לאדם הראשון נאמר: הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים ושניהם מנהיגין אותו: מהו - לוקה משום מנהיג בכלאים או לא חורש בשור ובחמור לאו דוקא דכל תרי מיני נמי אסירי בב"ק בשור שנגח את הפרה: דש באווזין ותרנגולין לרבי יוסי בר' יהודה מהו - בהשוכר את הפועלים תנן היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו הרי זה יאכל כדכתיב כי תבא בכרם רעך וגו' בביאת פועל הכתוב מדבר ר' יוסי בר יהודה אומר אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו וקמבעיא ליה לרבה דש באווזין ותרנגולין שאין להם אלא רגלים מהו מי עבר עלייהו משום לא תחסום שור או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו כשור בעינן והא איכא אלמא בני מלאכה נינהו: ובכל חיה הרומשת - ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו: ומשני ההוא לאתויי נחש ולמלאכה דנחש בר מלאכה ניהו קודם שנתקלל לילך על גחון: חבל - הפסד לשון אהה כל חבל לשון צער וקבל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש וכו': סנדלבונין - שם אבן טוב: צולין לו בשר - אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות: נהמו לאפיה - לאכלו: ירדה דמות חמור מהו - מי אמר הא ודאי דבר טמא הוא ואסור: ירוד נאלא - תנין שוטה עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד וכל תנין דבמקרא מתרגמינן ירודין: הא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים - ודבר שאינו הוא ואם ישנו טהור הוא:
מילה, שנאמרה לבני נח, דכתיב: ״ואתה את בריתי תשמר״, ונשנית בסיני: ״וביום השמיני ימול״ – לישראל נאמרה ולא לבני נח. ההוא למישרי שבת הוא דאתא, ״ביום״ – ואפילו בשבת. והרי פריה ורביה, שנאמרה לבני נח, דכתיב: ״ואתם פרו ורבו״, ונשנית בסיני: ״לך אמר להם שובו לכם לאהליכם״ – לישראל נאמרה ולא לבני נח! ההוא, לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא. אי הכי, כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתני? הכי קאמר: אזהרה מיהדר ומיתנא בה, למה לי? ואין לנו אלא גיד הנשה בלבד, ואליבא דרבי יהודה. הני נמי לא איתני. הני איתני לשום מילתא בעלמא, הא לא איתני כלל. אי בעית אימא: מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא, ״ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם״. ״אתה וזרעך״ – אין, איניש אחרינא – לא. אלא מעתה, בני ישמעאל לחייבו? ״כי ביצחק יקרא לך זרע״. בני עשו לחייבו. ״ביצחק״ – ולא כל יצחק. מתקיף לה רב אושעיא: אלא מעתה, בני קטורה לא לחייבו? האמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר חנינא: ״את בריתי הפר״ – לרבות בני קטורה. אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב: ״לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ״, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח, התיר להם, שנאמר: ״כירק עשב נתתי לכם את כל״. יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו? תלמוד לומר: ״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״. יכול אף לשרצים? תלמוד לומר: ״אך״. ומאי תלמודא? אמר רב הונא: ״דמו״ – מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם. מיתיבי: ״ורדו בדגת הים״, מאי לאו, לאכילה? לא, למלאכה. ודגים בני מלאכה נינהו? אין, כדרחבה. דבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא – מאי? תא שמע: ״ובעוף השמים״, מאי לאו, לאכילה? לא, למלאכה. ועופות בני מלאכה נינהו? אין, כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ותרנגולין לרבי יוסי ברבי יהודה מאי? תא שמע: ״ובכל חיה הרמשת על הארץ״. ההוא לאתויי נחש הוא דאתא. דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים – אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום, להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות. ולא עוד, אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו. מיתיבי, היה רבי יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו, ונתקנא בו. התם בבשר היורד מן השמים. מי איכא בשר היורד מן השמים? אין, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא, פגעו ביה הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה. אמר: ״הכפירים שאגים לטרף״. נחיתו ליה תרתי אטמתא. חדא אכלוה וחדא שבקוה. איתיה ואתא לבי מדרשא, בעי עלה: דבר טמא הוא זה או דבר טהור? אמרו ליה: אין דבר טמא יורד מן השמים. בעי מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירדה לו דמות חמור, מהו? אמר ליה: יארוד נאלא! הא אמרי ליה: אין דבר טמא יורד מן השמים. רבי שמעון אומר: אף על הכישוף. מאי טעמיה דרבי שמעון? דכתיב:
סנהדרין נט: