הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ז.מסכת גיטין7a
בהמתן של צדיקים - בהכל שוחטין (חולין דף ה:): אבר מן החי - שנאבד מהם אבר מן השחוטה ומפני אימתו חתכו עבדיו אבר מן החי והביאו תחתיו שלא יבין: העומדים עלי - לחרף ולגדף: ובידי למוסרן - כח בידי להלשין עליהן: לנגדי - מריבני ומקניטני: גניבא - היה חולק עליו: קולר - שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה: זמרא - לשורר בבית המשתאות: ימר שכר - יהא מר: דמנא - כנור: מארגיזא - שם מקום: קנאה - כעס מחמת צער שצערו: קנאה - הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים כמו קנא קנאתי (מלכים א י״ט:י׳) וכמו בקנאו את קנאתי (במדבר כ״ה:י״א): צעקת לגימא - שגוזל ממנו ויורד לחייו לשערי מזונותיו: כלילא - היו עושין עטרות לחתנים יש של זהב וכסף צבועות ומצוירות בגפרית ומלח שקורין ניי"ל ויש של וורד והדס: בפולמוס - חיל שהעלה אספסיינוס קודם שבא טיטוס עליהם: ועל האירוס - מפרש בפרק בתרא דסוטה (ד' מט:) טבלא דחד פומא והוא זוג המקשקש: רב חסדא - תלמידו של רב הונא הוה ולא היה משיב בפניו וכי קם רב הונא אמר ליה רב חסדא לריש גלותא קרא כתיב: מה ענין כו' - והלא מצנפת מבגדי כהונה הוא: האלהים מדרבנן - אינו אסור אלא מדרבנן וקרא בעטרה של מלך מיירי שהיה מתנבא שתבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה: וחסדאין מילך - חסודים ונאים דבריך: שלמים - מצומצמים והכי קאמר קרא אם שלמים מזונותיך וכל שכן אם רבים: וכן נגוזו ועבר - הרי הן משולים לעוברים בנהר על ידי גזיזה שהגזוזה עוברת כך גזוז מהן לצדקה וירבו:
השתא בהמתן של צדיקים כו' - אמר ר"ת דלא פריך אלא גבי מידי דאכילה דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור ולהכי לא פריך גבי ר' ישמעאל שקרא והטה בפרק קמא דשבת (דף יב:) וגבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם (חגיגה דף טז:) ובההיא דפ"ב דכתובות (דף כח:) דהעלו עבד לכהונה על פיו לא גריס ליה ר"ת אע"פ שיש שם אכילת איסור תרומה לאשתו ולבניו שהן אסורין בתרומה מ"מ כיון שחכם עצמו אין נכשל באכילת איסור אין סברא להקשות ורב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה (פסחים דף קו:) אע"ג דאמר התם (דף קה.) דמיתתו באסכרה ובראש השנה (דף כא.) בסיס תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור.: והוא יפילם חללים - בפ' בתרא דזבחים (דף קטו:) דרשי' דום בענין אחר גבי וידום אהרן (ויקרא י׳:ג׳) אע"פ שהפיל לך חללים אתה דום: השכם והערב עליהן - דריש דום כמו דמדומי חמה (שבת דף קיח:) אע"ג דאמר בבבא קמא (דף צג.) המוסר דינו לשמים הוא נענש תחילה הא אמר ה"מ דאית ליה דינא בארעא אי נמי השכם עליהם לבית המדרש קאמר לעסוק בתורה: זמרא מנא לן דאסור - פי' בקונטרס לשורר בבית המשתאות וכן משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין ובפרק בתרא דסוטה (דף מח.) תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה: עטרות חתנים - פירש בקונטרס עטרה ממש ואין נראה דאמר עלה בפ"ב דסוטה (דף מט:) לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל של קנים ושל חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושים כעין כיפה ובראש כל אדם דקאמר לאו דווקא בראש ממש אלא למעלה מראש ובמס' מדות (ספ"ג דף לו.) דתנן העטרות שבחלונות פירשו נמי הגאונים כעין כיפות מוזהבות שעושין בחלונות ולא הויא כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה (שבת דף נט:) דקאמר נפוק כמה כלילי בנהרדעא ודווקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט:) דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה (שבת דף נז.) אמר לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה כדאמרי' התם נמי (ב"בס:) זה אפר מקלה שבראש חתנים: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול - דאותה של כהן הדיוט קרויה מגבעת כדכתיב (שמות כ״ח:מ׳) ועשית להם אבנטים ומגבעות ומפרש ריב"א משום דלכהן הדיוט לא היה ציץ והיתה גדולה קרויה מגבעת אבל של כ"ג היתה קטנה קרויה מצנפת מיהו אומר ר"י דאשכחן בלשון הגמרא דקרי נמי מצנפת לשל הדיוט בפרק בראשונה ביומא (דף כה.) דאמר נוטל מצנפת של אחד מהן ואפילו היו שוות נקט הכא בראש כ"ג לפי שאין אסור אלא לחתנים כדמפרש כעין כ"ג שהוא ראש ושר בישראל:
בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה. אמר רב אשי: אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר בר חנה, וקיימתיה מסברא. אמר רבי אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול. ומנו? רבי חנינא בן גמליאל. האכילוהו סלקא דעתך?! השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן? אלא בקשו להאכילו דבר גדול. ומאי ניהו? אבר מן החי. שלח ליה מר עוקבא לרבי אלעזר: בני אדם העומדים עלי, ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה: ״אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי״ – אף על פי שרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו. שלח ליה: ״דום לה׳ והתחולל לו״ – דום לה׳, והוא יפילם לך חללים חללים; השכם והערב עליהן לבית המדרש, והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי רבי אלעזר, ונתנוהו לגניבא בקולר. שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: ״אל תשמח ישראל אל גיל בעמים״. ולישלח להו מהכא: ״בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו״! אי מההוא, הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קא משמע לן. אמר ליה רב הונא בר נתן לרב אשי: מאי דכתיב ״קינה ודימונה ועדעדה״? אמר ליה: מתוותא דארץ ישראל קחשיב. אמר ליה: אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ ישראל קא חשיב?! אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא: כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין. אמר ליה: אלא מעתה, ״צקלג ומדמנה וסנסנה״ הכי נמי?! אמר ליה: אי הוה רב גביהא מבי ארגיזא הכא, הוה אמר בה טעמא. רב אחא מבי חוזאה אמר בה הכי: כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו, ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין. אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: כלילא מנא לן דאסור? אמר ליה: מדרבנן, דתנן: בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנויי, אמר ליה רב חסדא, קרא כתיב: ״כה אמר ה׳ אלהים הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל״ – וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה? אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול – עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול – נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתא רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי, אמר ליה: האלהים! מדרבנן, אלא חסדא שמך וחסדאין מילך. רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה: לא סבר לה מר: ״הסר המצנפת והרם העטרה״?! אמר ליה: דומיא דכהן גדול – בגברי, אבל בנשי – לא. מאי ״זאת לא זאת״? דרש רבי עוירא, זימנין אמר לה משמיה דרב אמי, וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: ״הסר המצנפת והרם העטרה״, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זאת להן לישראל, שהקדימו לפניך בסיני ״נעשה״ ל״נשמע״?! אמר להן: לא זאת להן לישראל, שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל, והעמידו צלם בהיכל?! דרש רב עוירא, זימנין אמר לה משמיה דרב אמי, וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי – מאי דכתיב: ״כה אמר ה׳ אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו׳״? אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין – יעשה מהן צדקה. וכל שכן כשהן מרובין. מאי ״וכן נגוזו ועבר״? תנא דבי רבי ישמעאל: כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה – ניצל מדינה של גיהנם. משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה; גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה.
גיטין ז.