הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עא.מסכת גיטין71a
בפירי - שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפל"ה: חרש - שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין ותנן ביבמות (דף קיב:) נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר להם פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין: אלם קאמרת שאני אלם - דכיון דשומע הוא הרי הוא כפיקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דאשמעינן רב לא הוה ידענא: חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש - ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר: אישתקיל מילוליה - נוטריקון דאלם: אי קשיא לי - בהא דרב כהנא: פרט לאלם - שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע: הרי יכול להגיד מתוך הכתב - ואם איתא לדרב כהנא ליחייב: מפיהם - על פי שנים עדים: ולא מפי כתבם - יעידו בב"ד דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי: כשם שבודקים - אנשתתק והרכין בראשו קאי: למשאות ומתנות - למכור בנכסיו: לעדיות ולירושות - כולהו מפרש ואזיל: קתני מיהא לעדיות - שיעיד עדותו מפי הכתב והאמרת מפיהם וזה נאלם: בעדות אשה - להשיאה: דאקילו בה - בעד אחד קרוב ושפחה: ופרכינן קתני ירושות - וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה שהוריש אדם מעלמא: אמר רבי אבהו - מאי ירושות בנו דידיה אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו ולהכי נקט ירושת בנו הבכור דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא למה לנו לדבריו הירושה מאיליה תפול: מאי לאו דעלמא - דהיינו עדות: לא הלכו אחר רמיזתו - לחשבו כפיקח: אבל לא לגיטין - היכא דקידושיו היו קידושין גמורין ותיובתא דרב כהנא: במה דברים אמורים - דלא הלכו בו בגיטין: בחרש מעיקרו - שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו ולקמיה פריך וכיון דחרש מעיקרו הוא הרי כנס ברמיזה ולא היו קידושין גמורין ומוקי לה ביבם: אבל פיקח - שלמד לכתוב מדעת צלולה: הוא כותב - גט ואחרים חותמין והיינו כרב כהנא: כשם שכונס ברמיזה כו' - משנה היא ביבמות דחרש שנשא אשה אם רצה יוציא: ביבמתו - שקידושיה גמורין וזיקתה גמורה והוא אין יכול לחלוץ לפי שאינו בועמד ואמר לא חפצתי לקחתה (דברים כ״ה:ח׳) וכונס ואינו מוציא לעולם דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא: אשתו נמי - ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין: יבמתו ביבמתו - אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש: ומי גזרינן - אחיו חרש אטו פיקח:
בפירי. אמר רב כהנא אמר רב: חרש שיכול לדבר מתוך הכתב, כותבין ונותנין גט לאשתו. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן? תנינא: נשתתק, ואמרו לו: ״נכתוב גט לאשתך?״ והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו – ״לאו״, ועל הן – ״הן״, הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר ליה רבי זירא: אלם קאמרת? שאני אלם – דתניא: מדבר ואינו שומע – זהו חרש, שומע ואינו מדבר – זהו אלם, וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם. וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב: ״ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו״. ואי בעית אימא, כדאמרי אינשי: אישתקיל מילוליה. אמר רבי זירא: אי קשיא לי – הא קשיא לי, דתניא: ״אם לא יגיד״ – פרט לאלם, שאינו יכול להגיד. אמאי? הא יכול להגיד מתוך הכתב! אמר ליה אביי: עדות קאמרת? שאני עדות, דרחמנא אמר: ״מפיהם״ – ולא מפי כתבם. מיתיבי: כשם שבודקין אותו לגיטין, כך בודקין אותו למשאות, ולמתנות, ולעדיות, ולירושות. קתני מיהת – ״עדיות״! אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת: בעדות אשה, דאקילו בה רבנן. והא קתני: ״ירושות״! אמר רבי אבהו: ירושת בנו הבכור. קתני מיהת – ״למשאות ולמתנות״, מאי, לאו לעלמא? לא, לדידיה. מיתיבי: חרש, לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו, אלא במטלטלין; אבל לא לגיטין. תנאי היא – דתניא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים – בחרש מעיקרו, אבל פיקח ונתחרש – הוא כותב והן חותמין. וחרש מעיקרו – לא?! כשם שכונסה ברמיזה, כך מוציאה ברמיזה! אי באשתו, הכי נמי; הכא במאי עסקינן – ביבמתו. יבמתו ממאן? אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש – כשם שכניסתה ברמיזה, כך יציאתה ברמיזה! אלא דנפלה ליה מאחיו פיקח. ואיבעית אימא: לעולם דנפלה ליה מאחיו חרש, וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פיקח. אי הכי, אשתו נמי! יבמתו ביבמתו מיחלפא, אשתו ביבמתו לא מיחלפא. ומי גזרינן חרש אטו פיקח?!
גיטין עא.