הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סח.מסכת גיטין68a
איגניב לן כסא דכספא - שהיו רואים אותו כרך בסודריה ורוצין לבדוק מהו: אמרי ליה - לריש גלותא: דחיורא - בשר בעלת שחין: מיכל אכלי וטעמי - טעמתי: חיורא לא עביד לן האידנא - לא שחטנו היום בהמה בעלת שחין: בדוכתא - בעור היו בודקין במקום ריסתנא זו בכף הירך ותמצאנו בעור שהוא לבן: דאמר רב חסדא חיורא באוכמתא לקותא היא - טלאי לבן בעור שחור לקותא היה שם בבשר ונהפך העור ללבן: כרו ליה בירא - חפרו גומץ שיפול בו: ושדו ליה ציפתא - השליכו מחצלת על פי הבור כדי שלא יבין מושבו: ליתי מר לינח - לשכב במשכבו: נחר ליה רב חסדא - עשה לו סימן כמו נחרת סוסיו (ירמיהו ח): א"ל - רב ששת לינוקא פסוק לי פסוקיך: נטה לך - פסוק הוא בעשהאל: הדר מינה - חזור מעליה לימין או לשמאל: בריכות - לרחוץ בהן בצונן: הכא תרגימו - בבבל: שידה ושידתין - שד זכר ושד נקבה: שידתא - שידה עגלה למרכבת נשים ושרים: בי שיחין - באותו מקום: מה היא - מה דמותה ומה טיבה ויש אומרים שידה עצמה ראש כולן ואמן איני יודע מאי היא: היכי איעביד - בלי כלי ברזל: שמיר - בריה מששת ימי בראשית ואין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו: לאבני אפוד - דאמרינן במסכת סוטה (דף מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהם בדיו שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל שנאמר במלואתם שלא יהו חסרות כלום אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן: כבשינהו - כפאם ביסורין לומר לו היכן הוא: כבשינהו - לחצן לשון מכבש של בגדים (שבת דף קמא.): היכא איתיה - אשמדאי שאוכל לכבשו: בטורא פלן - בהר פלוני: כריא ליה בירא - כרה לו שם בור: טינרא - אבן: וחתמיה בגושפנקיה - בחותמו: סייר לגושפנקיה - בודקו שלא נגע אדם בו לגלות בורו: בגבבי דעמרא - גיזות צמר: וזיקי דחמרא - נודות יין: בירא מתתאי - במורד ההר למטה מבורו של אשמדאי: ושפינהו למיא - כגון השופה יין לחמריה (ב"מ דף ס:) הריק מי בור העליון לתוך התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שתי הבורות ומתוך שהראשון קרקעיתו גבוהה מקרקעית התחתון נרוקו המים לתוכו מאליהן: וסתמינהו - לנקבים שבין זה לזה כדי שכשישים יין בעליון לא יזוב ממנו לתחתון: וכרא בירא - אחרינא מעילאי לבורו של אשמדאי: וטמינהו - מילא אותן שתי בורות עפר כדי שלא יבין אשמדאי: טמינהו - סתמן כדמתרגמינן סתמום פלשתים (בראשית כ״ו:ט״ו) טמנון פלישתאי: כי אתא - אשמדאי: סייריה לגושפנקיה - ומצאו שלם: לא סגי ליה - לא יכול להתאפק: רוה וגנא - נשתכר ונרדם: נחית אתא - בניהו מן האילן: סתמיה - סגר השלשלת סביב צוארו שלא יוכל ראשו לצאת: הוה קא מפרזל - משתגע ומתעסק לנתקה הימנו: דמרך - הקב"ה: חף ביה - נתחכך בו: כובא - צריף קטן כמו כובא דציידי: דארמלתא - אלמנה היתה דרה בו:
לן כסא דכספא! בהדי דקא מעייני ואתו, אשכחוה דכרוכה בסודריה. אמרי ליה: חזי מר, דלא מיכל קא בעי – אלא לצעורן! אמר להו: אנא מיכל אכלי, וטעמי ביה טעמא דחיורא. אמרי ליה: חיורא לא עביד לן האידנא. אמר להו: בדקו בדוכתיה; דאמר רב חסדא: אוכמא בחיורא, וחיורא באוכמתא – לקותא היא. בדוק אשכחוה. כי קא נפיק, כרו ליה בירא ושדו ליה ציפתא עילויה, ואמרי ליה: ליתי מר לינח. נחר ליה רב חסדא מאחוריה. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך, אמר ליה: ״נטה לך על ימינך או על שמאלך״. אמר ליה לשמעיה: מאי קא חזית? אמר ליה: ציפיתא דשדיא. אמר ליה: הדר מינה. לבתר דנפק, אמר ליה רב חסדא: מנא הוה ידע מר? אמר ליה: חדא – דנחר לי מר. ועוד – דפסק לי ינוקא פסוקא. ועוד – דחשידי עבדי דלא מעלו. ״עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם, שדה ושדות״; ״שרים ושרות״ – אלו מיני זמר, ״ותענוגות בני האדם״ – אלו בריכות ומרחצאות, ״שדה ושדות״ – הכא תרגימו: שידה ושידתין. במערבא אמרי: שידתא. אמר רבי יוחנן: שלש מאות מיני שדים היו בשיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא. אמר מר, הכא תרגימו: שידא ושידתין. שידה ושידתין – למאי איבעי ליה? דכתיב: ״והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה וגו׳״ – אמר להו לרבנן: היכי אעביד? אמרו ליה: איכא שמירא דאייתי משה לאבני אפוד. אמר להו: היכא אישתכח? אמרו ליה: אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי, אפשר דידעי ומגלו לך. אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי, אמרי: אנן לא ידעינן, דילמא אשמדאי – מלכא דשידי, ידע. אמר להו: היכא איתיה? אמרי ליה: איתיה בטורא פלן. כריא ליה בירא, ומליא ליה מיא, ומיכסיא בטינרא, וחתימה בגושפנקיה; וכל יומא סליק לרקיעא וגמר מתיבתא דרקיעא, ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא; ואתי סייר ליה לגושפנקיה ומגלי ליה ושתי, ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל. שדריה לבניהו בן יהוידע, יהב ליה שושילתא דחקיק עלה שם, ועזקתא דחקיק עלה שם, וגבבי דעמרא, וזיקי דחמרא. אזל, כרא בירא מתתאי, ושפינהו למיא, וסתמינהו בגבבי דעמרא; וכרא בירא מעילאי, (ושפכינהו) [ושפכיה] לחמרא; וטמינהו. סליק יתיב באילנא כי אתא סייריה לגושפנקא, גלייה, אשכחיה חמרא. אמר: כתיב: ״לץ היין הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם״, וכתיב: ״זנות ויין ותירוש יקח לב״. לא אישתי. כי צחי, לא סגיא ליה; אישתי, רוא וגנא. נחית, אתא, שדא ביה שושילתא, סתמיה. כי אתער, הוה קא מיפרזל; אמר ליה: שמא דמרך עלך! שמא דמרך עלך! כי נקיט ליה ואתי, מטא דיקלא – חף ביה, שדייה; מטא לביתא – שדייה; מטא גבי כובא דההיא ארמלתא, נפקא
גיטין סח.