הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
עד:מסכת גיטין74b
והתניא - בניחותא דשמעינן מינה מדאצטריכו לאיפלוגי בהא מכלל דבעל מנת מודו: ולרב יהודה - אדמיפלגי בהך מתניתא במהיום ולאחר מיתה לאשמועינן דבעל מנת פסלי רבנן וכ"ש הא: ומשני להכי איפליגו בהכי להודיעך כחו דרבי מיהו רבנן בעל מנת נמי פסלי: מאי תנא - לעיל מינה בדמים דקתני מעשה בצידן כו' מאי ראיה אין שונין מעשה אלא לראיה: תתן את דמיה - דלא איכוין אלא להרווחה דידיה: מהו - מי הויא הך מחילה קיום תנאי כאילו נתנתן לו או לא: תיבעי לרבנן - דאמרי דמים לאו במקום איצטלית קיימי ודמים לאו איצטלית הן אבל הכא הא אחלינהו והוי כאילו קבל מעות ממש דמחילה כקבלה: קונם שאתה נהנה לי - קונם תהא עליך כל הנאה שתהנה ממני: אף זה - אם רצה הנודר יכול להתירו מאיליו בלא שאלת התרת חכם ואומר לו הריני כאילו התקבלתי אלמא מחילה כקבלה: משום הרווחה - שהיה צריך לצורך בנו: תלתא דלוותא - כל שאר האריסים שבמקום זה משקין התבואה שלש פעמים בשנה: ושקלי ריבעא - ומנהג האריסין ליטול רביע התבואה בשביל טורח חרישה וזריעה וניכוש והשקאה וכל צרכי השדה: את דלי ארבע - השקה את השדה ארבעה פעמים: אתא מטרא - בזמן השקאה רביעית: הא לא דלה - ולא שקיל אלא ריבעא כמנהג המקום: הא לא איצטריך - ומזלו גרם: כרבן שמעון - דדמים במקום אצטלית הכא נמי מטר במקום השקאה: הלכתא כרבה - בכל מקום שנחלק עם רב יוסף חוץ משדה ענין ומחצה: אין הלכה כרבן שמעון - דאמר לקמן חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה: הכי גרסי' אלא לעולם כרבנן - כלומר תרוייהו אליבא דרבנן אמרי לה: דלצעורה איכוון - דסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרשה הלכך מספיקא אמרי' לצעורה איכוון ולא תלינן למימר להרווחה איכוון לקולא: תנן התם - במס' ערכין (דף לא:): היה נטמן - הקונה בית בעיר חומה היה נטמן יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב (ויקרא כ״ה:ל׳) ואם לא יגאל עד מלאת לו וגו': חולש - זורק כמו חולש על גוים (ישעיהו י״ד:י״ב) מטיל גורל: ללשכה - מתוקנת לכך: ויהא שובר הדלת - של ביתו ונכנס: מתקנתו של הלל - דאיצטריך לתקוני נתינה על כרחו תהא נתינה:
״מהיום ולאחר מיתה״ – גט ואינו גט, דברי חכמים; רבי אומר: כזה – גט. ולרב יהודה – דאמר: ב״על מנת״ פליגי, אדמיפלגי ב״מהיום ולאחר מיתה״, (ליפלגי) [ליפלגו] ב״על מנת״! להודיעך כחו דרבי. וליפלגו ב״על מנת״ – ולהודיעך כחן דרבנן! כח דהיתירא עדיף ליה. ״על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום״ וכו׳. פשיטא! מהו דתימא קפידיה לאו קפידא – ולזרזה קאתי; קא משמע לן. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה בצידן כו׳. מאי תנא דקתני מעשה? חסורי מיחסרא, והכי קתני: אם אמר לה: ״על מנת שתתני לי איצטליתי״, ואבדה איצטליתו – איצטליתי דוקא קאמר לה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: תתן לו את דמיה. ואמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה נמי בצידן, באחד שאמר לאשתו: ״הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי״, ואבדה אצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה. בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: ״הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז״, וחזר ואמר לה ״מחולים לך״, מהו? תיבעי לרבנן; תיבעי לרבן שמעון בן גמליאל. תיבעי לרבנן – עד כאן לא קאמרי רבנן התם, אלא דלא אחלה גבה; אבל הכא, הא קאמר לה: ״מחולים לך״; או דלמא, אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר, אלא דקא מפייסה ליה בדמי; אבל לגמרי – לא. אמר ליה: אינה מגורשת. איתיביה: האומר לחבירו: ״קונם שאתה נהנה לי, אם אי אתה נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין״, רבי מאיר אומר: אסור עד שיתן; וחכמים אומרים: אף זה – יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, ואומר: ״הריני כאילו התקבלתי״! הכי השתא?! התם לצעורה קא מכוין – ולא ציערה. הכא משום הרווחה הוא, והא לא איצטריך. ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה: כולי עלמא דלו תלת דלוותא, ואכלי ריבעא; את דלי ארבעה, ואכול תילתא. לסוף אתא מיטרא. אמר רב יוסף: הא לא דלה. רבה אמר: הא לא איצטריכא. לימא רב יוסף דאמר כרבנן, ורבה דאמר כרבן שמעון בן גמליאל? ותיסברא?! והא קיימא לן הילכתא כוותיה דרבה; ובהא – אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל! אלא לעולם כרבנן. רב יוסף – כרבנן; ורבה אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם – אלא דלצעורה קא מיכוין; אבל הכא, משום הרווחה הוא, והא לא איצטריך. תנן התם: בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש, כדי שיהא חלוט לו. התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו ללשכה, ויהא שובר את הדלת ונכנס. ואימתי שירצה הלה, יבוא ויטול את מעותיו. ואמר רבא: מתקנתו של הלל נשמע – ״הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז״, ונתנה לו מדעתו, מגורשת; על כורחו, אינה מגורשת – מדאיצטריך ליה להלל לתקוני נתינה בעל כורחיה – דהויא לה נתינה,
גיטין עד: