הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סה:מסכת גיטין65b
דהא מראה מקום היא לו - דאמר רבי אלעזר לעיל אשה כיון דלאו בדידה תליא קביעות מקומה לא הויא קפידא אלא כמראה מקום: לא צריכא - הא דאיצטריך למיתני אוסר מיד אלא דאיתיה לבעל במזרח והאי שליח אזיל למערב: מהו דתימא - לא תתסר מיד דהא למערב ליתיה לבעל דניחוש דלמא משכח ליה באורחיה בצאתו מן העיר: מיגס גייס ביה - פוגע בו: ערב לי בתמרים - לסוף אלפים של תחום: הא רבנן - דאמרי לעיל גבי דידה אע"ג דלא בדידה תליא ולא איכפת לה אמרי' כל מאי דאמר איניש לשלוחיה אי שני לאו שלוחיה הוא ה"נ אין עירובו עירוב: מראה מקום הוא לו - במידי דליכא פסידא ולא איכפת ליה: הא והא רבנן - ואינהו נמי לא אמור קפידא אלא גבי אשה דהתם ניחא ליה דתיתזל ולאו בדוכתא אחרינא והנך מתנייתא כאן בשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה והאי דקתני אינו עירוב כגון דיהב ליה חבריה רשות לערובי מתמרים דידיה ואמר לו האיך לשלוחיה ערב לי בתמרים דפלוני דהכא ודאי קפידא הוא דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא: במגדל - קא סלקא דעתין הנח לי עירובי במגדל שבסוף אלפים: מאי שלו ומאי של חבירו איכא - דמקפיד מי מקפיד ההוא חבריה אי מנח ליה בהאי או בהאי: פירי דמגדל - במגדל דקתני לאו לאתנוחיה הוא אלא ערב לי מפירות פלוני שיש לו במגדל: מתני' כתבו גט ותנו לאשתי - לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות לספר כריתות אשה גט: גרשוה - נמי כבר נהגו לקרות גירושין: כתבו איגרת ותנו לה - גם זה לשון הגט שכותבין בו ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין: פטרוה לא אמר כלום - דדלמא לשון פטור וחובה להקל מעליה חובות שחייבת: פרנסוה - כל לשון פרנסה לשון עשיית צרכיה הוא קונדיי"ר בלע"ז כמו לפרנסה שמין באב (כתובות דף סח.) וכמו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות (שם דף סט.) הלכך לא ידעינן אי צורכי גט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צורכי מלבוש וכסות הוא: כנימוס - כחוק לא ידעינן אי חק גט אי חק מזון וכסות וכן כראוי: גמ' שלחוה - לשון ושלחה מביתו (דברים כ״ד:א׳) נקט האי גברא: שבקוה - לשון אגרת שבוקין: תרכוה - לשון תרוכין גירושין: ר' נתן אומר פיטרוה דבריו קיימין - לשון גט פטורין כך שמעתי ולי נראה הפוך פטרוה שעל כרחך בלשון צואה הוא כמו שלחוה וכמו דברו שברו הוא לשון גט פטורין שהוא דגש פיטרוה שבלשון צוואה הוא רפי כמו אמרו שלחו מכם (בראשית מ״ב:ט״ז) שמעו מלכים (שופטים ה׳:ג׳) אף פיטרוה הוא לשון פטור וחובה דאי לשון פטורין היה לו להדגיש פטרוה: רבי נתן דבבלאה הוא - שבא מבבל כדאמרינן בבבא בתרא (דף קלא.) והעזתי פני בנתן הבבלי: ודייק בין פיטרוה לפטרוה - שמספרין פעמים בלשון ארמי ופעמים בלשון עברי הלכך כי אמר פטרוה לשון גט פטורין הוא שהדגיש וסיפר בלשון ארמי וכי אמר פיטרוה סיפר בלשון עברי ואמר לשון פטור וחובה: תנא דידן דבר ארעא דישראל הוא - וכל סיפורו לשון עברי לא דייק בין פטרוה ובין פיטרוה ולאו לגט פיטורין איכוון דפיטורין לשון ארמי הוא תרגום של שילוח: הוציאוה מהו - מי אמרי' לישנא דקרא נקט ויצאה מביתו (דברים כ״ד:ב׳) או דילמא לאו לישנא דקרא הוא דלא כתיב והוציאה מביתו אלא ויצאה היא מעצמה: עזבוה מהו - לשון איגרת שיבוקין הוא או דלמא כיון דלאו לשון עזיבה כתבינן בגט לאו לישנא דגיטא הוא: התירוה מהו - לשון מותרת לכל אדם הוא או לשון התרת נדרים או התרת חגורה: פשוט מיהא - מתניתא חדא מהני בעיין עשו לה כדת לא אמר כלום: מתני' היוצא בקולר - ליהרג למלכות: ואמר כתבו - אע"פ שלא אמר תנו: יכתבו ויתנו - דאגב פחדיה טריד ולא פריש: המפרש - לים: והיוצא בשיירא - למדברות: המסוכן - חולה: גמ' מחמרא - מיין שיש לי:
לא הוי – עד דמטית למתא מחסיא. ורבי אלעזר אוסר מיד. פשיטא, דהא מראה מקום היא לו! לא צריכא, דאמרה ליה: ״זיל למזרח, דאיתיה במזרח״; וקא אזל למערב. מהו דתימא, במערב – הא ליתיה; קא משמע לן, דילמא בהדי דקאזיל מיגס גאיס ביה, ויהב ליה גיטא. האומר לשלוחו ״ערב לי בתמרים״, ועירב לו בגרוגרות; ״בגרוגרות״, ועירב לו בתמרים; תני חדא: עירובו עירוב, ותניא אידך: אין עירובו עירוב! אמר רבה: לא קשיא; הא רבנן, הא רבי אלעזר. הא רבנן – דאמרי: קפידא; הא רבי אלעזר, דאמר: מראה מקום היא לו. ורב יוסף אמר: הא והא רבנן; כאן בשלו, כאן בשל חבירו. אמר ליה אביי: ואלא הא דתניא, האומר לשלוחו: ״ערב לי במגדל״ – ועירב לו בשובך, ״בשובך״ – ועירב לו במגדל; דתניא חדא: עירובו עירוב, ותניא אידך: אין עירובו עירוב; התם – מאי שלו ושל חבירו איכא? התם נמי, איכא פירי דמגדל ופירי דשובך. מתני׳ האומר: ״כתבו גט ותנו לאשתי״; ״גרשוה״; ״כתבו איגרת ותנו לה״ – הרי אלו יכתבו ויתנו. ״פטרוה״; ״פרנסוה״; ״עשו לה כנימוס״; ״עשו לה כראוי״ – לא אמר כלום. גמ׳ תנו רבנן: ״שלחוה״; ״שבקוה״; ״תרכוה״ – הרי אלו יכתבו ויתנו. ״פטרוה״; ״פרנסוה״; ״עשו לה כנימוס״; ״עשו לה כראוי״ – לא אמר כלום. תניא, רבי נתן אומר: ״פטרוה״ – דבריו קיימין, ״פיטרוה״ – לא אמר כלום. אמר רבא: רבי נתן – דבבלאה הוא, ודייק בין ״פיטרוה״ ל״פטרוה״, תנא דידן – דבר ארץ ישראל הוא, לא דייק. איבעיא להו: ״הוציאוה״, מהו? ״עזבוה״, מהו? ״התירוה״, מהו? ״הניחוה״, מהו? ״הועילו לה״, מהו? ״עשו לה כדת״, מהו? פשוט מיהא חדא, דתניא: ״עשו לה כדת״; ״עשו לה כנימוס״; ״עשו לה כראוי״ – לא אמר כלום. מתני׳ בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר, ואמר: ״כתבו גט לאשתי״ – הרי אלו יכתבו ויתנו. חזרו לומר: אף המפרש, והיוצא בשיירא. רבי שמעון שזורי אומר: אף המסוכן. גמ׳ גניבא יוצא בקולר הוה, כי הוה קא נפיק, אמר: הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא, מחמרא דנהר פניא. אמר רבי זירא:
גיטין סה: