הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סב.מסכת גיטין62a
נותנת לה - אלמא חשודה אשת עם הארץ לגנוב משל בעלה וליתן לחברתה: מוריא - מורה הוראת היתר לעצמה: העיד ר' יוסי כו' - ברייתא היא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה - עם הארץ שאמר לגבל חבר הפרש חלה מעיסתי ועשה אותה בטהרה לא ישמע לו שהרי כבר נטמאה כל העיסה ביד עם הארץ והכהן יסמוך על הגבל שהוא חבר ויהא סבור שהחלה טהורה: אבל עושין - תחילת העיסה בטהרה: בכפישא או באנחותא - כלים של בלאי חמתות ואין רגילים ליתן בהם עיסה וטומאה אין מקבלין: ואינו חושש - הגבל שמא יגע עם הארץ בחלה ויטמאנה ולקמיה מפרש טעמא: ואין עושין תרומת זיתיו בטהרה - לאחר שהפך זיתים לתתן לבית הבד אין מפרישים בדדים חבירים תרומה מהן לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהן טהורים: וטעמא מאי - שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דלמא הדר נגע: דלא נפיש אגריה - ששכרו מועט לפיכך הוא עני וצריך למזונות: דלא שכיח - להשתכר כי אם משנה לשנה להכי צריך למזונות: דאמרינן - לאיים עליו: אם נגעת בה - ותטמאנה: הדרא לטיבלא - והוא אינו חשוד לאכול טבל שבמיתה: לתקוני קמכוין - שהרי בא אצלו לתקנה לו: מיכפת לא איכפת ליה - בתמיה: בשלמא התם - גבי חלה: איכא היכרא - שהניחה בכלים שאין עשויין להניח בהן עיסה ונזכר על שאיימנו עליו: מאי היכרא אית ליה - דלידכר: בכלי גללים - שאינן מקבלים טומאה דאי נגע בכלי לא מקבל טומאה ובעיסה גופה אית ליה היכרא משום הני כלים שאינו רגיל להשתמש בהן ועם הארץ לא אחמור רבנן עליה כולי האי לשוייה כזב גמור לטמא במשא: בכלים של עמי הארץ - שאין מקבלין טומאה הראויים להשתמש בהן חבר: עודרין - חופרין: ואין כופלין - דהא דנותנים שלום לעובד כוכבים מפני דרכי שלום הוא דשרי ומשום דרכי שלום בחדא זימנא סגי: למימרא להו אחזוקו - כשאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם: אשרתא - אף הוא לשון חיזוק כמו אישרנוהי (כתובות דף כא.): שלמא למר - ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו: השתא אחזוקי מחזקינן - ידיהם בדבורא בדבר האסור לישראל כגון עבודת שביעית: שואלים בשלומן - כל ימות השנה מיבעיא: ליום חגם - ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה: לא יכנס כו' - דכיון דאחשביה כולי האי דלמא אזיל ומודי: בר אוריין - בן תורה: פלגאה - חולק על החכמים שהיה מצערו למר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרי' בפרק קמא (לעיל גיטין דף ז.):
לה ואוכלת. השתא מיגנב גנבא, חלופי לא מיחלפא?! אמר רב יוסף: התם נמי, מוריא ואמרה: תורא מדישיה קאכיל. העיד רבי יוסי בן המשולם משום רבי יוחנן אחיו, שאמר משום רבי אלעזר בן חסמא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושין עיסת חוליו בטהרה; ונוטל הימנה כדי חלה, ומניחה בכפישא או באנחותא; וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן ואינו חושש. ואין עושין תרומת זיתיו בטהרה, אבל עושין זיתי חוליו בטהרה; ונוטל הימנה כדי תרומה, ומניחה בכליו של חבר; וכשבא עם הארץ ליטול – נוטל את שתיהן, ואינו חושש. וטעמא מאי? אמר רבי יוחנן: משום כדי חייו דגבל, ומשום כדי חייו דבדד. וצריכא; דאי אשמועינן גבל – משום דלא נפיש אגריה, אבל בדד – דנפיש אגריה, אימא לא. ואי אשמועינן בדד – משום דלא שכיח ליה, אבל גבל – דשכיח ליה, אימא לא; צריכא. אמר מר: נוטל הימנה כדי חלה, ומניחה בכפישא או באנחותא; וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן ואינו חושש. וליחוש דילמא נגע בה! דאמרינן ליה: חזי, אי נגעת בה הדרא לטיבלא. וליחוש דילמא לא איכפת ליה! השתא לתקוני קא מיכוין, מיכפת לא איכפת ליה?! אמר מר: נוטל הימנה כדי תרומה, ומניחה בכליו של חבר; וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן ואינו חושש. וליחוש דילמא נגע בה! בשלמא התם, אית ליה היכרא; הכא, מאי היכרא אית ליה? דמנח ליה בכלי גללים, בכלי אבנים, בכלי אדמה. אי הכי, מאי איריא דחבר? אפילו דעם הארץ נמי! הכי נמי קאמר: בכלים של עם הארץ, הראויין להשתמש בהן חבר. מחזיקין ידי גוים בשביעית: מחזיקין?! והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם הגוי בשביעית, ואין כופלין ״שלום״ לגוי! לא צריכא, למימרא להו ״אחזוקו״ בעלמא – כי הא דרב יהודה אמר להו ״אחזוקו״; רב ששת אמר להו ״אשרתא״. ואין כופלין ״שלום״ לגוי: רב חסדא מקדים ויהיב להו שלמא. רב כהנא אמר להו ״שלמא למר״. ושואלין בשלומן. השתא אחזוקי מחזקינן, שואלין בשלומן מיבעיא?! אמר רב ייבא: לא נצרכה אלא ליום אידם – דתניא: לא יכנס אדם לביתו של גוי ביום אידו, ויתן לו ״שלום״. מצאו בשוק – נותן לו בשפה רפה ובכובד ראש. רב הונא ורב חסדא הוו יתבי. חליף ואזיל גניבא, אמר ליה חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא. אמר לו: ומקמי פלגאה ניקום?! אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי! אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו: דכתיב: ״בי מלכים ימלוכו וגו׳״. אמרו ליה: ומנא לך דכפלינן ״שלמא״ למלכי? אמר להו, דאמר רב יהודה אמר רב: מנין שכופלין ״שלום״ למלך? שנאמר: ״ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים וגו׳״. אמרי ליה: ליטעום מר מידי. אמר להו: הכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״, והדר: ״ואכלת ושבעת״. הדרן עלך הניזקין
גיטין סב.