הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כט.מסכת גיטין29a
תו לא חזו ליה זכותא - כלומר לא שכיח הלכך לא מספקינן בהכי: מתני' המביא גט בא"י - שאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם: משלחו ביד אחר - ועושה שליח מאליו ושלא בב"ד: ואם אמר לו - בעל לשליח: טול לי הימנה חפץ פלוני - כשתתן לה את הגט לא ישלחנו ביד אחר: גמ' חלה תנן - דאניס וה"ה לכל אונסין אבל אי לא אניס לא ישלחנו ביד אחר: אי דאמר ליה הולך - ולא אמר ליה אתה בעצמך הולך: ואי - מתני' ר"ש: אפילו - לא אמר ליה אתה הולך כי חלה נמי לא: ה"ז משלחו כו' - ולא מפליג בין חלה ללא חלה ועושה שליח אחר דהולך לא משמע אלא טרח שיבא גט זה לידה: איבעית אימא - מתני' דאמר ליה הולך ואפ"ה בעינן חלה דברייתא דקתני ה"ז משלחו והוא דחלה: ואיבעית אימא - מתני' דאמר ליה את הולך וחלה שאני ובריית' דקתני לא ישלחנו בדלא חלה וכן נמי כי תוקמא כרבן שמעון חלה שאני ור"ש בשלא חלה: אמר לשנים תנו גט לאשתי - ולא נתן להם גט עשאן עדים ואע"פ שלא אמר להם אתם עצמכם כתבוהו הרי אלו יכתבו ויתנו ולא יאמרו לסופר ויכתוב כדמפרש לקמן: או לשלשה כתבו גט כו' יכתבו - הם עצמם שהרי אמר להם כתבו אבל אמר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד ורשאין לעשות שליח אלמא אין היחיד עושה שליח: בזיון דבעל - שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו בו רבים שאינו יודע לכתבו: הכא - גבי הולכה: לא קפיד - דמאי קפידא איכא: רבא אמר - התם היינו טעמא דלא משוו שליח שלא מסר להם אלא דברים ואין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר אבל גט דאית ביה מששא חוזר ונמסר: שליח מתנה - שאמר בעל הבית לב' עדים כתבו שטר מתנה לפלוני אי טעמא דגט משום בזיון הוא הכא ליכא למימר הכי שהרי אין עליו לכותבו דתנן (ב"ב דף קסז:) והמקבל נותן את השכר הלכך אם ירצו יאמרו לאחרים ויכתבו ולמ"ד מילי לא מימסרן הני נמי לא מימסרן: אמר ריש לקיש כאן שנה רבי - במשנה זו שנה לנו רבי: אין השואל כו' - דהא דתנן לא ישלחנו ביד אחר לא משום בטולי שליחות דגיטא נקט לה דאם שילח ביד אחר הגט גט דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליח לגרש מיהא שויה אלא האי דתנן לא ישלחנו לאשמועינן דאין השואל רשאי להשאיל: זו אפי' תינוקות יודעין אותה - דאם השאילה לו לא לצורך אחרים השאילה לו דאין השואל רשאי להשאיל ונמצא זה עובר על דעתו ומקניטו: אלא - משום שליחות דגט גופיה תנא לא ישלחנו דאם שלחו ביד אחר זימנין דגיטא נמי לא הוי גיטא ולקמן מפרש מאי זימנין: אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל - דלא שויה שליח להכי האי נמי פעמים ששליחות הגט תלוי בחפץ ואיכא קפידא לבעל: דכולי עלמא כו' - דמדאמר ר' יוחנן זימנין דגיטא נמי לא הוי משמע דרוב פעמים הוי גיטא ואפי' שלחו ביד אחר: ויהבה ליה חפץ - לההוא שליח שני: דכ"ע לא פליגי דהוי גיטא - דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליחות דגיטא לא בטיל ככל שלוחי גיטא שיכולין לעשות שליח דאגט לא קפיד בעל לדבר זה דגט אינו תלוי בחפץ דאפשר שילך ויטול החפץ וישלח הגט ביד אחר הלכך אפי' שינה בחפץ אין זה שינוי בגט שהרי קיבל החפץ ואח"כ נתן:
אבל בב"ד של ישראל כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה - אע"ג דאמר בסנהדרין (דף מב:) שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין מכל מקום לא שכיח: רשב"ג אומר בין כך ובין כך לא ישלחנו ביד אחר - והא דדרשינן (קדושין דף מא.) ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח היינו היכא דאין הבעל מקפיד: משום בזיון דבעל - פירש בקונטרס שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכותבו והא דקאמר יכתבו ויתנו אגב יכתבו נקט יתנו אי נמי על ידי שיאמרו לאחר שיתן ירגיש בדבר שהבעל לא כתבו ומקפיד גם על הנתינה וא"ת מאי בזיון איכא והא תנן (לעיל גיטין דף כב:) האשה כותבת את גיטה אלמא אין על הבעל לכתוב וי"ל דלעולם על הבעל לכתוב אלא הא קא משמע לן דאפילו אשה כותבת כשר דידעת לאקנויי: ומילי לא מימסרן לשליח - ר"מ ור' יוסי פליגי לקמן בפ' התקבל (גיטין דף סו:) באומר לשלשה תנו דקסבר ר"מ דעשאן ב"ד ור' יוסי פליג דאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים ילמדו ויכתבו ויתנו לה אבל באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו אפילו ר"מ מודה דיכתבו ויתנו ולא מימסרי לשליח כדמוכח מתניתין דהתם והא דקאמר בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד ופריך מהא דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח הוה מצי למיפרך דבשנים אפילו ר"מ מודה דלא מימסרן אלא ניחא ליה לאקשויי שמואל אדשמואל ועוד דהוה מצי למימר דטעמיה דר"מ משום בזיון דבעל וקסבר שמואל דבכתיבה ליכא בזיון אבל בחתימה כשיחתמו אחרים הוא דאיכא בזיון דמיפרסמא מילתא בחתימה טפי ומיהו הוה מצי למיפרך מדשמואל דהכא דקסבר טעמא משום מילי דאמר מתנה הרי היא כגט אלא כיון שהיה צריך להביא משמואל דהכא ה"נ פריך מאידך דשמואל דהתם: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל - אפילו למאן דאמר בהמפקיד (ב"מ דף לו.) שומר שמסר לשומר פטור שהרי מסרו לבן דעת דאין יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר נהי דלא מיחייב מ"מ לכתחלה אין לו לעשות: היכא דנפקה לאפיה - נקט הכי משום דמתניתין איירי בחלה השליח הראשון ולא הגיע לעיר שהאשה שם:
בבית דין של ישראל, כיון דנפק ליה דינא לקטלא – קטלי ליה. אמר ליה אביי: בית דין של ישראל נמי, אפשר דחזו ליה זכותא! כי חזו ליה זכותא – מקמי דליגמר דינא, בתר גמר דינא – תו לא חזו ליה זכותא. לימא מסייעא ליה: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו ״מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו״ – הרי זה יהרג! דלמא בורח שאני. תא שמע: שמע מבית דין של ישראל שהיו אומרים ״איש פלוני מת״; ״איש פלוני נהרג״ – ישיאו את אשתו. מקומנטריסים של גוים ״איש פלוני מת״; ״איש פלוני נהרג״ – אל ישיאו את אשתו. מאי ״מת״ ומאי ״נהרג״? אילימא ״מת״ – ממש, ו״נהרג״ – ממש; דכוותיה גבי גוים, אמאי אל ישיאו את אשתו? הא קיימא לן, כל מסיח לפי תומו הימוני מהימני ליה! אלא לאו ״מת״ – יוצא למות, ו״נהרג״ – יוצא ליהרג? וקתני: בבית דין של ישראל ישיאו את אשתו! לעולם מת ממש ונהרג ממש; דכוותיה גבי גוים אמאי לא, והא קיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני – הני מילי במילתא דלא שייכי בה, אבל במילתא דשייכי בה, עבדי לאחזוקי שקרייהו. מתני׳ המביא גט בארץ ישראל, וחלה – הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו: ״טול לי הימנה חפץ פלוני״ – לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. גמ׳ אמר רב כהנא: ״חלה״ תנן. פשיטא, ״חלה״ קתני! מהו דתימא הוא הדין אף על גב דלא חלה, והאי דקתני ״חלה״ אורחא דמילתא קתני; קא משמע לן. היכי דמי? אי דאמר ליה ״הולך״ – אף על גב דלא חלה נמי! ואי דאמר ליה ״את הולך״ – אפילו חלה נמי לא! ואי רבן שמעון בן גמליאל, אפילו חלה נמי לא! דתניא: ״הולך גט זה לאשתי״ – הרי זה משלחו ביד אחר. ״את הולך גט זה לאשתי״ – הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך – אין השליח עושה שליח. איבעית אימא ״הולך״, והוא דחלה; ואי בעית אימא ״את הולך״, וחלה שאני; ואי בעית אימא רבן שמעון בן גמליאל היא, וחלה שאני. תנן: המביא גט בארץ ישראל, וחלה – הרי זה משלחו ביד אחר. ורמינהו, אמר לשנים: ״תנו גט לאשתי״; או לשלשה: ״כתבו גט ותנו לאשתי״ – הרי אלו יכתבו ויתנו. אינהו אין, אבל שליח לא! אמר אביי: התם טעמא מאי – משום בזיון דבעל, הכא בעל לא קפיד. רבא אמר: משום דמילי נינהו, ומילי לא מימסרן לשליח. מאי בינייהו? איכא בינייהו שליח מתנה; ובפלוגתא דרב ושמואל – רב אמר: מתנה אינה כגט. ושמואל אמר: מתנה הרי היא כגט. ואם אמר לו ״טול לי הימנה חפץ פלוני״. אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי: אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר. אמר לו רבי יוחנן: זו, אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה! אלא זימנין דגיטא נמי לא הוי – דנעשה כמי שאמר לו ״אל תגרשה אלא בבית״, וגירשה בעלייה; ״אל תגרשה אלא בימין״, וגירשה בשמאל. דכולי עלמא, היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה חפץ, והדר שקלה מיניה גיטא; כולי עלמא לא פליגי דגיטא – גיטא מעליא הוי. כי פליגי היכא דאמר ליה:
גיטין כט.