הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נז:מסכת גיטין57b
זה אדריינוס קיסר שהרג באלכסנדריא - והא דאמרי' בהחליל (סוכה נא:) דאלכסנדרוס מוקדון הרגם והחריבה שמא פעמים נתיישבה: קפצו כולן ונפלו לתוך הים - והא דאמר במס' ע"ז (דף יח.) מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו הכא יראים היו מיסורין כדאמרינן (כתובות דף לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן: אתיוהו לקמיה - שיתא קראי מייתי ובשביעי לא מייתי ובמדרש אמר דקמא אמר אנכי והשני לא יהיה לך:
של זכריה - בן יהוידע הכהן שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה והרגוהו בעזרה (דברי הימים ב כ״ד:י״ז): שטר פירטתא - שטר צוואה שפרט מה תהא על נכסיו: גר תושב היה - שלא קיבל עליו שאר מצות אלא ע"ז שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו' (מלכים ב ה׳:י״ז): היינו דכתיב - אדמיה דזכריה: על צחית סלע - על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע: צחיח - שעיעות כתרגומו: הקול - קול צוחה ובכי עולה מיעקב ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר: והיינו דאמר רבי אלעזר - הא דאמרינן לעיל שעל ידי לשון הרע חרב הבית ונהרגו כמה רבבות: בחירחורי לשון - במריבת לשון כמו אל תתחר (תהלים לז): שוט לשון - שבט מכה: לקלון - ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים: בשן - בין שן נוטריקון: שדרכן לכך - לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו: זו אשה - הורגנו כל היום: האמרת - ייחדת: גושפנקא - חותמי שצורתי טבועה בו כדי שתהא נראה משתחוה לה: הרמנא דמלכא - שולטנות המלך קבל עליו לעשות: זו מילה - הורגנו כל היום דזימנין דמיית: בר משחיטה - שמא יתחבנו בגרונו: דבר אחר - צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו:
רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: ״ודמים בדמים נגעו״. אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק, אמר: מאי האי? אמרו ליה: דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמו. אמר להו: אי אמריתו לי – מוטב, ואי לאו – מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי. אמרי ליה: מאי נימא לך? נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא, קמינן עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו: אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה, ולא נח. בחורים ובתולות קטל עילויה, ולא נח. אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה, ולא נח. אמר ליה: זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי, נח. בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה, אמר: ומה אם על נפש אחת, כך; ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא – על אחת כמה וכמה! ערק, אזל שדר שטר פרטתא בביתיה, ואגייר. תנא: נעמן גר תושב היה; נבוזראדן גר צדק היה; מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק; מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים; מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים – מאן אינון? שמעיה ואבטליון. היינו דכתיב: ״נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות״. ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו״ – ״הקול״, זה אדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים. ״קול יעקב״ – זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה: ארבעת אלפים רבוא. ״והידים ידי עשו״ – זו מלכות הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגלתנוּ מארצנו. דבר אחר: ״הקול קול יעקב״ – אין לך תפלה שמועלת, שאין בה מזרעו של יעקב. ״והידים ידי עשו״ – אין לך מלחמה שנוצחת, שאין בה מזרעו של עשו. והיינו דאמר רבי אלעזר: ״בשוט לשון תחבא״ – בחירחורי לשון תחבא. אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: ״על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון״? מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. חורבן בית ראשון – שנאמר: ״על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו״. בית שני – דכתיב: ״זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה״. אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים – אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: ״אמר ה׳ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים״ – ״מבשן אשיב״, מבין שיני אריה; ״אשיב ממצולות ים״, אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן, ואמרו: מה הללו, שדרכן לכך – כך; אנו, שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: ״כי עליך הרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה״. ורב יהודה אמר: זו אשה ושבעה בניה – אתיוה לקמא לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודה זרה! אמר להו, כתוב בתורה: ״אנכי ה׳ אלהיך״. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודה זרה! אמר להו, כתוב בתורה: ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודה זרה! אמר להו, כתוב בתורה: ״זובח לאלהים יחרם״. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודה זרה! אמר להו, כתוב בתורה: ״לא תשתחוה לאל אחר״. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודה זרה! אמר להו, כתוב בתורה: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודה זרה! אמר להו, כתוב בתורה: ״וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד״. אפקוה וקטלוה. אתיוה לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודה זרה! אמר להו, כתוב בתורה: ״את ה׳ האמרת וגו׳ וה׳ האמירך היום״, כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. אמר ליה קיסר: אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה, כי היכי דלימרו: קביל עליה הרמנא דמלכא. אמר ליה: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר; על כבוד עצמך כך, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה! אפקוה למיקטליה, אמרה להו אימיה: יהבוה ניהלי ואינשקיה פורתא. אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: ״אם הבנים שמחה״. רבי יהושע בן לוי אמר: זו מילה שניתנה בשמיני. רבי שמעון בן לקיש אמר: אלו תלמידי חכמים שמראין הלכות שחיטה בעצמן, דאמר רבא: כל מילי ליחזי איניש בנפשיה, בר משחיטה ודבר אחר. רב נחמן בר יצחק אמר: אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, כדרבי שמעון בן לקיש – דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: ״זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו׳״. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ארבעים סאה
גיטין נז: