הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סג:מסכת גיטין63b
מאי לאו בהילך - קתני בה ור' נתן היא דפליג בהולך ומודה בהילך: אם אמר לו הבעל כו' - משנתינו היא: מאי לאו בהילך - תנן במתני': נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת - אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה חולצת ולא מתייבמת: מספקא ליה אי הולך כזכי - ונתגרשה בקבלתו של זה אי לאו כזכי: חייב - המשלח באחריותו שהרי לא צוהו המלוה לשולחו: ואם בא לחזור אינו חוזר - אלמא כזכי דמי: ספק ממונא לקולא - והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר: משום בזיון דבעל - כסבור קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עבדא לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד: משום חצרה הבאה לה לאחר מיכן - לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא הוה דבעינן ונתן בידה או בחצרה דאיתרבאי מידה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוי שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה: מאי בינייהו - בין הני תרי לישני: דקדמה איהי ושויה שליח - דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצר הבא לאחר מיכן: ליהוי בידך - ותהיה אתה שלוחי לקבלה: אם איתא לדרבי חנינא - אם הייתי יודע שהלכה כמותו: עבידנא - בהא מילתא עובדא כוותיה ואמינא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מיכן: לא חזרה שליחות אצל הבעל - שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות: נתיישב בדבר - נעיין בה עד שיתיישב דעתנו להשיב כהלכה: הדור שלחוה - לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר: כל הני - כל אלו פעמים חוזרים ושולחים: הוי דבר שבערוה - שנולד בו ספק בבית המדרש: חולצת ולא מתייבמת - אם מת: הוה עובדא - כי האי גוונא: ואצרכה גט - אחר משום דלא חזרה שליחות: תרתי - בתמיה אם גט למה חליצה משמת: גט מחיים - אם באת לינשא מחיים צריכה גט שני: וחליצה לאחר מיתה - אם מת ולא נתן לה גט: נפאתה - כך שמה: אזול סהדי - שאמר להם בעל כתבו גט ותנו לה: וכתבו תפאתה - טעו בשמה: עשו עדים שליחותם - לגט אחד עשאם שלוחים ועדים והרי כתבו גט אחד ואינן שלוחים עוד לחזור ולכתוב גט כשר: ואבד - קודם שנתנוהו לה: עשו עדים שליחותם - ואינן רשאין לכתוב גט שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר: כתבו ותנו לשליח - לשליח שלי שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותם ונסתלקו: או דלמא - האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה: א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו - את"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותם דהא כל מה שצום גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאן שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פירש להם כל כך או דלמא לא שנא: ה"ג - טול לי שא לי יהא לי בידך כו': מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי - והוא חזר ואמר קבלתי: צריכה - להביא לפנינו ב' כיתי עדים: שנים שיאמרו בפנינו אמרה - לו לקבלו: ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע - ובגמרא פריך למה לו למיקרעיה: אפי' הן כו' - שהשנים שאמרה בפניהם הן עצמן ראו כשקבלו:
לאו ב״הילך״ – ורבי נתן? לא; ב״הולך״ – ורבי. תא שמע: לפיכך, אם אמר לו הבעל: ״אי אפשי שתקבל לה, אלא הולך ותן לה״, רצה לחזור – יחזור. טעמא דאמר: ״אי אפשי״; הא לא אמר: ״אי אפשי״, רצה לחזור – לא יחזור; מאי, לאו ב״הילך״ – ורבי נתן? לא; ב״הולך״ – ורבי. תא שמע: ״הולך גט זה לאשתי״ – רצה לחזור, יחזור. ״הילך גט זה לאשתי״ – רצה לחזור, לא יחזור. מאן שמעת ליה דאמר ב״הולך״ – רצה לחזור, יחזור – רבי נתן; וקאמר ב״הילך״ – רצה לחזור, לא יחזור; שמע מינה – ״הילך״ כ״זכי״ דמי; שמע מינה. אתמר: ״התקבל לי גיטי״, ו״אשתך אמרה התקבל לי גיטי״, והוא אומר: ״הולך ותן לה״ – אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: נעשה שלוחו ושלוחה – וחולצת. למימרא דמספקא ליה לרב אי ״הולך״ כ״זכי״ דמי, אי לאו כ״זכי״ דמי?! והא אתמר: ״הולך מנה לפלוני שאני חייב לו״, אמר רב: חייב באחריותו, ואם בא לחזור – אינו חוזר! התם – ספק ממונא לקולא, הכא – ספק איסורא לחומרא. אמר רב: אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה. ורבי חנינא אמר: אשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה. מאי טעמא דרב? איבעית אימא: משום בזיון דבעל; איבעית אימא: משום חצרה הבא לאחר מיכן. מאי בינייהו? איכא בינייהו דקדמה איהי, ושויה שליח מעיקרא. ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו, אזל שליחא אשכחה כי יתבה וקא לישא, אמר לה: ״הילך גיטך״, אמרה ליה: ״ליהוי בידך״. אמר רב נחמן: אם איתא לדרבי חנינא, עבדי בה עובדא. אמר ליה רבא: ואם איתא לדרבי חנינא, עבדת בה עובדא?! הא לא חזרה שליחות אצל הבעל! שלחוה לקמיה דרבי אמי, שלח להו: לא חזרה שליחות אצל הבעל. ורבי חייא בר אבא אמר: נתיישב בדבר. הדור שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא, אמר: כל הני שלחו לה ואזלי? כי היכי דמספקא להו לדידהו, הכי נמי מספקא לן לדידן; הוי דבר שבערוה, ודבר שבערוה – חולצת. הוה עובדא, ואצרכה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה. תרתי?! גט מחיים, וחליצה לאחר מיתה. ההיא דהוו קרו לה ״נפאתה״, אזול סהדי כתוב ״תפאתה״. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: עשו עדים שליחותן. מתקיף לה רבה: מי קאמר להו ״כתובו חספא והבו לה״?! אלא אמר רבה: ודאי, אי כתוב סהדי גיטא מעליא, ואבד, עשו עדים שליחותן. מתקיף לה רב נחמן: מי קאמר להו ״כתבו ואנחוה בכיסייכו״?! אלא אמר רב נחמן: כותבין ונותנין, אפילו מאה פעמים. בעא מיניה רבא מרב נחמן: ״כתבו, ותנו לשליח״, מהו? סלוקי סליק להו, או דילמא לטירחא דידהו חייש? אמר ליה רבינא לרב אשי: ״ויוליך לה״, מהו? תיקו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף האומרת ״טול לי גיטי״, אם רצה לחזור – לא יחזור. תנו רבנן: ״טול לי״, ו״שא לי״, ו״יהא לי בידך״ – כולן לשון קבלה הן. מתני׳ האשה שאמרה: ״התקבל לי גיטי״, צריכה שתי כיתי עדים – שנים שאומרים: ״בפנינו אמרה״, ושנים שאומרים: ״בפנינו קבל, וקרע״; אפילו הן הראשונים והן האחרונים,
גיטין סג: