הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נג:מסכת נדרים53b
(גמ') לא שנו - דשביעית מותר בירקות הגינה אלא במקום שאין מביאין ירק מח"ל דכיון שאין מביאין ודאי לא נדר אלא מאותם שמסתפקים שם היינו מירקות השדה ולהכי מותר בשל גינה: אבל במקום שמביאין כו' אסור - אף בירקות הגינה הואיל ורגילין לאכול שם בין ירקות השדה בין ירקות הגינה דודאי אדעתא דהכי נדר: כתנאי כו' - לדעתא דמ"ד אין מביאין ירקות כו' לדידיה מותר בירקות גינה ואסור בירקות שדה דכיון דאין מביאין לאו עליה נדר ולמ"ד מביאין אסור אף בירקות גינה: משום גוש - שמא יש מעפר חוצה לארץ בעיקרייהו וטמא משום ספק מת: מתני' אסור באיספרגוס - דהוי בכלל כרוב דמין כרוב הוא: מותר בכרוב - דאין כרוב בכלל איספרגוס: אסור במקפה - של גריסין: מותר בגריסין - ד"ה דאין גריסין בכלל מקפה: מן המקפה - של גריסין: אסור בשום - שנותנים ממנו בקדרה דהיינו בכלל מקפה: ר' יוסי מתיר - דקסבר אין מקפה בכלל גריסין: אסור בשום - של מקפה: מותר במקפה - דאין מקפה בכלל שום: אסור באשישים - בפת שמעורב בו קמח עדשים דיש בכלל עדשים אשישים: ומן אשישים כו' - דברי הכל היא: ר' יהודה אומר קונם גריס או חטה שאגי טועם מותר לכוס - חטה וגריס סתם דלא אמר חטה חטין גריס גריסין דקסבר [ר"י גריס או חטה] מבושלים משמע חיין לא משמע ור' יהודה לא פליג עליה דתנא קמא: גמ' אסור לאפות - דאדעתא דהכי אמר חטה כדי לאפות דחטה גרגיר א' משמע ומגרגיר לא קאמר: חטין - משמע חיין: גריס - משמע מבושל: גריסין - משמע נמי חיין:
שנו אלא במקום שאין מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ. אבל במקום שמביאין ירק מחוצה לארץ לארץ — אסור. כתנאי: אין מביאין ירק מן חוצה לארץ לארץ, רבי חנניה בן גמליאל אומר: מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ. מאי טעמיה דמאן דאמר אין מביאין? אמר רבי ירמיה: משום גוש. מתני׳ מן הכרוב — אסור באיספרגוס, מן האיספרגוס — מותר בכרוב. מן הגריסין — אסור במקפה, ורבי יוסי מתיר. מן המקפה — מותר בגריסין. מן המקפה — אסור בשום, ורבי יוסי מתיר. מן השום — מותר במקפה. מן העדשים — אסור באשישים, רבי יוסי מתיר. מן האשישים — מותר בעדשים. ״חטה חטין שאני טועם״ — אסור בהן בין קמח בין הפת. ״גריס גריסין שאני טועם״ — אסור בהן בין חיין בין מבושלין. רבי יהודה אומר: ״קונם גריס או חטה שאני טועם״ — מותר לכוס חיים. גמ׳ תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר: ״חטה שאני טועם״ — אסור לאפות ומותר לכוס. ״חטים שאני טועם״ — אסור לכוס ומותר לאפות. ״חטה חטין שאני טועם״ — אסור בין לכוס בין לאפות. ״גריס שאני טועם״ — אסור לבשל ומותר לכוס. ״גריסין שאני טועם״ — אסור לכוס ומותר לבשל. ״גריס גריסין שאני טועם״ — אסור בין לבשל בין לכוס. הדרן עלך הנודר מן המבושל
נדרים נג: