הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לח.מסכת נדרים38a
זאת המצוה - כתיב בירמיה: ידרוך דהדורך - כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין: דכי גואל אתה - ברות: חמש דפאת נגב - וטעמייהו לא מפרש ליה: ללמד אתכם - אלמא הקב"ה צוה ליתנה לישראל: כתבו לכם - אלמא שניתנה נמי להן לישראל: למען תהיה לי לעד - שילמדו כל התורה וילמדו אותה אלמא לישראל נמי ניתנה: פלפולא בעלמא - להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל: פירסו - מכלל דגבור הוא וגוף גדול: ואימא דאריך היה וקטין - שלא היה גופני ולא היה בעל כח: ועוביין שלש - ואפי' הכי שיברן: ותחסרהו מעט - וזו היא אחת שאותה אחת היה הקב"ה יתירה עליו: אי בלא אגרא - מאי רבותיה: לאפוקי ממאן דשקל בלא אגרא - כל מי שהוא רוצה חמורו של חבירו בלא שכר ומאי מעליותא היא דלא הוה גזלן כ"ע נמי לא גוזלין נינהו: דלמא - האי דלא שקיל אפי' באגרא לאו משום עושר דלמא משום דעני הוה ולא הוו ליה משואות ולהכי לא הוה צריך: אלא מהכא - שמעינן דעשיר היה מפסל לך: ביתו עמו - כלי תשמישו וזה היה מרוב עושר: לא חמור אחד מהם נשאתי - בעל כרחו אפי' בשכר הא ברצון בעלים היה שוכר ואילו גבי שמואל וכו' לא עשקתנו ולא רצותנו שלא היה שוכר לא באונס ולא ברצון: מתני' וזן את אשתו ואת בניו - של מודר: אע"פ - שהמודר חייב במזונותן כיון דלאו לפטומי עבידן ודי להן במאי שהוא מפרנסן לאו הנאה מרובה עביד ליה: ולא יזון את בהמתו בו' - הואיל ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה מרובה: נפשה לשמים וגופה שלו - לאכילה משום הכי לא יזון אותה לפטומי שמהנהו הנאה מרובה:
״ד״המצוה״, ״ידרך״ ד״הדרך״, ״חמש״ ד״פאת נגב״, ״אם״ ד״כי גאל״ — הלין כתבן ולא קריין. אמר רב אחא בר אדא: במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין: ״ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן״. אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר: ״פסל לך שני לחת אבנים כראשנים״ — פסולתן שלך יהא. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: ״כתב לך״, ״פסל לך״: מה פסולתן שלך — אף כתבן שלך. משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: ״טוב עין הוא יברך וגו׳״. מתיב רב חסדא: ״ואתי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם״ — ואותי צוה, ואני לכם. ״ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי״ — אותי צוה, ואני לכם. ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״, השירה לחודה. ״למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל״! אלא, פילפולא בעלמא. אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. גבור, דכתיב: ״ויפרש את האהל על המשכן״, ואמר מר: משה רבינו פרסו, וכתיב: ״עשר אמות ארך הקרש וגו׳״. אימא דאריך וקטין! אלא מן הדין קרא, דכתיב: ״ואתפש בשני הלחת ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם״, ותניא: הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה. עשיר — ״פסל לך״, פסולתן שלך יהא. חכם — רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר: ״ותחסרהו מעט מאלהים״. עניו — דכתיב: ״והאיש משה ענו מאד״. אמר רבי יוחנן: כל הנביאים עשירים היו, מנלן — ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה. משה — דכתיב: ״לא חמור אחד מהם נשאתי״. אי בלא אגרא, לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא? אלא דאפילו באגרא. דילמא משום דעני הוה. אלא מן ״פסל לך״ — פסולתן יהא שלך. שמואל, דכתיב: ״הנני ענו בי נגד ה׳ ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי״. אי בחנם, לאפוקי מאן דשקל בחנם?! אלא, דאפילו בשכר. דלמא דעני הוה, אלא מהכא: ״ותשבתו הרמתה כי שם ביתו״, ואמר רבא: כל מקום שהלך — ביתו עמו. אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה, דאילו במשה רבינו כתיב ״לא חמור אחד מהם נשאתי״, דאפילו בשכר, ואילו גבי שמואל אפילו ברצון לא שכרו, דכתיב: ״ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו וגו׳״. עמוס, דכתיב: ״ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים״, כדמתרגם רב יוסף: ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא וגו׳. יונה, דכתיב: ״ויתן שכרה וירד בה״, ואמר רבי יוחנן: שנתן שכרה של ספינה כולה. אמר רבי רומנוס: שכרה של ספינה הויא ארבעת אלפים דינרי דהבא. ואמר רבי יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמר: ״ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו״. מתני׳ וזן את אשתו ואת בניו, אף על פי שהוא חייב במזונותן. ולא יזון את בהמתו, בין טמאה בין טהורה. רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה. אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה? אמר להו: שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו, וטמאה
נדרים לח.