הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מח.מסכת נדרים48a
בדבר של אותה העיר - דשל שניהן הן: והבור שבאמצע - כדמפרש בשלהי פרק בתרא דעירובין (דף קד.): והספרים - ספרי תורה ששניהן נתנו בהן מעות עם אנשי אותה העיר: והכותב חלקו לנשיא - בגמרא מפרש לה: שהכותב לנשיא א"צ לזכות - ע"י אחר אבל הכותב להדיוט צריך לזכות ובזה כח נשיא יפה מכח הדיוט: בהווה - שכן דרך לחלוק כבוד לנשיא: גמ' תניא רבי יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין הן - כעסנים הן: וכתבו - מדבר של אותה העיר לנשיא כוי שיהו אלו ואלו מותרין בהן: מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל - הך מתניתין אייתי נמי לעיל באידך פירקין (נדרים ד' מג.) אלא דהתם לא נקט לה אלא משום דיוקא משום דבעי למיתנא עלה הפקר דפליג בה רבי יוסי: ויהא העון תלוי בראשו - שיהא אביו המודר הנאה אוכל על ידו: אמרו חכמים כל מתנה שאינה - כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה: גמ' מעשה לסתור - דברישא קתני המודר הנאה וכו' וקתני תקנתא דמצי למעבד כה"ג והדר תני נעשה וכו' לסתור דבריו הראשונים: חסורי מחסרא והכי קתני - במתניתין המודר הנאה וכו': ואם הוכיח סופו על תחלתו - שלא נתן לו אלא על מנת שיתן לזה ייאכל אסור ומעשה נמי וכו': לא שנו - דאינה מתנה אלא דאמר ליה והינן לפניך דמשמע דהכי א"ל והינן נתונין לך אלא על מנת שיבא אבא: אבל אמר ליה והן לפניך שיבא אבא ויאכל מדיעתיה הוא דקא אמר ליה - דהכי משמע והן נתונים לך והם בדעתך שיבא אבא הוי דוקא לו: ע"א אמר רבא לא תידוק ותימא דאיכא חילוק בין והינן לפניך בין והן לפניך דודאי תרוייהו אסירי דהא סעודתו מוכחת עליו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא אביו ויאכל דה"ל כמ"ד והינן לפניך:
בדבר של אותה העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל — כגון הר הבית, והעזרות, והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר — כגון הרחבה, והמרחץ, ובית הכנסת, והתיבה, והספרים. והכותב חלקו לנשיא. רבי יהודה אומר: אחד כותב לנשיא, ואחד כותב להדיוט. מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אין צריך לזכות, להדיוט צריך לזכות. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה. רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן. גמ׳ אמאי מיתסר? אמר רב ששת, הכי קתני: ומה תקנתן — יכתבו חלקן לנשיא. רבי יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט, ומה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? הכותב לנשיא אין צריך לזכות, והכותב להדיוט צריך לזכות. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה — צריכים לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה. רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן. תניא, רבי יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין היו, והיו נודרין הנאה זה מזה, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא. מתני׳ המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל — נותנו לאחר לשום מתנה, והלה מותר בה. מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה משיא את בנו. ואמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך, אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה. אמר: אם שלי הם — הרי הם מוקדשין לשמים. אמר לו: נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים?! אמר לו: נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה, ויהא עון תלוי בראשו. אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת — אינה מתנה. גמ׳ מעשה לסתור! חסורי מיחסרא והכי קתני: ואם הוכיח סופו על תחילתו — אסור. ומעשה נמי בבית חורון באחד, דהוה סופו מוכיח על תחילתו. אמר רבא: לא שנו אלא דאמר ליה ״והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא״. אבל אמר ליה: ״שיהו לפניך, שיבא אבא״ — ״מדעתך״ הוא דאמר ליה. לישנא אחרינא: אמרין לה, אמר רבא: לא תימא טעמא דאמר ליה ״והינן לפניך״ הוא דאסור, אבל אמר ליה ״הן לפניך שיבא אבא ויאכל״ — מותר. אלא אפילו אמר ליה ״הן לפניך יבא אבא ויאכל״ — אסור. מאי טעמא — סעודתו מוכחת עליו.
נדרים מח.