הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סו.מסכת קידושין66a
שורך נרבע - ואסור להקרבה אבל לסוקלו תרי בעינן דאמר מר (ב"ק דף מד.) כמיתת הבעלים כך מיתת השור: ותנא תונא - לענין פסולי קרבן בזבחים ובבכורות: וצריכא - לאשמועינן בכולהו דשתיקתו הודאה היא: חזי ליה בימי טומאתו - ולא איכפת ליה ולאו הודאה היא ומותרים לטהורים: לאו לגבי מזבח קיימי - ולא איכפת ליה להכחישו והודאה מיהא לא הויא ומותר להקרבה צריכא: אשתו זינתה בעד אחד - כלומר אמר לו עד אחד אשתך זינתה והוא שותק מהו ליאסר העד עליו: ולא הוה אתי - ההוא סמיא לעת הקבוע לו לפני שמואל: שדר - שמואל שליח בתריה שימהרנו לבא: מאי לאו אי מהימן לך - האי עד כשאר עד אחד דידעת ביה שאינו מפסולי עדות דלאו גזלנא הוא: אפקה - הואיל ולא הכחישתו: ינאי המלך - מן הכהנים של חשמונאים הוה: לכוחלית - שם מדינה שבמדבר: מלוחים - ירקות הם ושמן קקולי בלשון ארמי כמו הקוטפים מלוח עלי שיח (איוב ל׳:ד׳): כשהיו עסוקים בבנין - בית שני שבאו מן הגולה והיו עניים והיו מוציאין הוצאות במלאכה אף אנו נאכל מלוחין להיות זכר לעוני אבותינו ולהודות לפני הקדוש ב"ה שהצליחנו והעשירנו: לבן של פרושים עליך - שונאיך הם ואין שמחים בהצלחתך: ומה אעשה - לידע שכן הוא: הקם להם בציץ שבין עיניך - תן ציץ הקדש על מצחך ויעמדו על רגליהם לפי שהשם כתוב בו והם יגלו את לבם ואע"ג דלאו שעת עבודה כדאמר בפ"ב (לעיל קידושין נד.) בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם: שהיו אומרים אמו נשבית מן המודיעים - לכך מיחו בו שהיו הפרושים אומרים עליו אמו נשבית במודיעים כרך של בית חשמונאי היה ושבויה פסולה לכהונה ונשאה אביו ונמצא חלל: ויבדלו חכמי ישראל בזעם - שכעס המלך עליהם: כך הוא דינו - לסבול חרפתו: וכך הוא דינך - בתמיה שלא תנקם מהם: רומסם - הרגם: מה תהא עליה - שמא תשתכח אמר ליה הרי ס"ת כרוכה ומונחת בתוכה המצות ולא ישתכחו: ותוצץ הרעה - לשון ויצץ ציץ ויגמול שקדים (במדבר י״ז:כ״ג) ל"א בערה לשון נוצצים (יחזקאל א) כניצוץ המבעיר גחלת: שמעון בן שטח - אחי אשתו היה והחביאתו: היכי דמי - ויבוקש הדבר ולא נמצא דמשמע שהחזיקוהו בחזקת כשרות: סמוך אהני - דאמרי אשתבאי והיכי קאמר ולא מצאו ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול: אלא לאו בעד אחד - העיד על השבויה ובאו שנים והכחישוהו: דרב אחא בר מניומי - בעלמא: שפחה הכניסו תחתיה - הכניסו להם שפחה וסבורים שהיא זאת וגנבוה מהם לאחר שנשבית עד שלא נתיחדה בלא עדים הילכך אין כאן הכחשת עדים:
נרבע״ והלה שותק – נאמן, ותנא תונא: ושנעבדה בו עבירה, ושהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים – נאמן. האי ״על פי עד אחד״, היכי דמי? אי דקא מודו בעלים, היינו ״על פי הבעלים״, אלא לאו דשתיק? וצריכא, דאי אשמעינן הך קמייתא, אי לאו דקים ליה בנפשיה דעבד – חולין בעזרה לא הוה מייתי. אבל ״נטמאו טהרותיך״ – מימר אמרינן: האי דשתיק – דסבר, חזי ליה בימי טומאתו. ואי אשמעינן הא, משום דקא מפסיד ליה בימי טהרתו, אבל ״שורו נרבע״ מימר אמר: כל השוורים לאו לגבי מזבח קיימי, צריכא. איבעיא להו: אשתו זינתה בעד אחד ושותק, מהו? אמר אביי: נאמן. רבא אמר: אינו נאמן. הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. אמר אביי: מנא אמינא לה, דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל. יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי. שדר שליחא אבתריה. אדאזיל שליח בחדא אורחא, אתא איהו בחדא. כי אתא שליח, אמר: אשתו זינתה. אתא לקמיה דמר שמואל, אמר ליה: אי מהימן לך – זיל אפקה, ואי לא – לא תפיק. מאי לאו אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא? ורבא: אי מהימן לך כבי תרי – זיל אפקה, ואי לא – לא תפקה. ואמר אביי: מנא אמינא לה, דתניא: מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר, וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה. וקרא לכל חכמי ישראל, אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. והעלו מלוחים על שולחנות של זהב, ואכלו. והיה שם אחד, איש לץ לב רע ובליעל, ואלעזר בן פועירה שמו. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך. ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך. הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך! רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן. שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים. ויבוקש הדבר ולא נמצא. ויבדלו חכמי ישראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך? ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי: רומסם. ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו מינות, דהוה ליה למימר: תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה מאי? מיד: ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם, עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה. היכי דמי? אילימא דבי תרי אמרי: ״אישתבאי״ ובי תרי אמרי: ״לא אישתבאי״ – מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני! אלא בעד אחד, וטעמא דקא מכחשי ליה בי תרי, הא לאו הכי מהימן. ורבא: לעולם תרי ותרי, וכדאמר רב אחא בר רב מניומי: בעדי הזמה. הכא נמי, בעדי הזמה. ואיבעית אימא כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: שפחה הכניסו תחתיה. אמר רבא:
קידושין סו.