הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נו:מסכת קידושין56b
כשברח - המוכר שהדמים בידו: ומתמהינן הא לא ברח קנסינן למוכר: אלא חורא גנב - אלמלא חור שהעכבר מצניע גניבתו שם לא היה גונב: חורא מנא ליה - מאין לו הגניבה: מתני' המקדש בערלה כו' - דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא: מכרן וקידש בדמיהם מקודשת - דאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף לקמן: גמ' מנלן - שאסורה בהנאה: מנין שלא יהנה ממנו - כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין ושומר לפירי אסור כפירי: ולא ידליק בו את הנר - כגון מן השמן: אף כלאי הכרם תופס את דמיו - אלמה תנן במתני' מכרן וקידש בדמיהם מקודשת אלמא אין אוסרין את דמיהם: שהוא נבלה - הואיל וסקלו ונבלה כבר למדנו מלא תאכלו כל נבלה (דברים יד) שאסורה באכילה: מגיד דאם שחטו כו' - ותרתי אשמועינן קרא סקול יסקל השור ואם נשחט לא יאכל: להיכא דסקליה מסקל - ולאסריה בהנאה אתא דלא יאכל משמע איסורי הנאה כדרבי אבהו דמנבילה נפקא לן בה איסור הנאה שהנבלה פרט בה הכתוב היתר הנאה ולהכי כתיב בדידיה בהדיא לא יאכל ולא פרט אחריו היתר ובעל השור נקי לדרשא אחרינא אתא לחצי כופר ודמי ולדות כדלקמן: עד שיפרט לך הכתוב - דמדאיצטריך לפרש בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה ולא נכתב בו אלא לא תאכלו ש"מ לא תאכלו איסור הנאה הוא ובפסחים (דף כב.) פרכינן עלה טובא: לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה ל"ג במילתיה דרבי אבהו דאי הוה סבירא ליה דברים ככתבן דוקא תו לא מצי יליף מיניה דהיכא דלא פרט היתר ליתסר דהאי דנבלה לאו אתא להיתר הנאה אלא לאשמועינן דחילופא אסור: ה"מ - דשמעינן איסור הנאה מלשון אכילה היכא דנפקא לן איסור אכילה מיניה דכיון דמבעי ליה נמי לאזהורי אאכילה כלל כל הנאות בלשון אכילה דילפינן מנבילה התם דלא יאכל איסור הנאה נמי משמע אבל הכא דאיסור אכילה מקרא אחרינא נפיק ולא הוצרך זה אלא להנאה למה לי לאפוקי הנאה בלשון אכילה ליכתוב לא יהנה אלא ודאי לאכילה גופיה איצטריך ולהיכא דשחטיה: אי נמי לכתוב לא יאכל - ולשתוק את בשרו למה לי: כעין בשר - ששחטו: ואימא ה"מ - דאשמעינן קרא דאפילו שחטו אסור היכא דבדק צור ושחט בה דסקילה היא דמנבלה לא מצי נפיק דלאו נבלה הוא אבל שחיטת סכין לא: מידי סכין כתיבא באורייתא - אצל שחיטה וכיון דהכי הוא כי שחטה נמי בצור לאו סקילה היא אלא שחיטה ואסר לך הכתוב בשרו והוא הדין סכין: חורא מנא ליה - מאין לו הגניבה: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי ובעל השור נקי - בב"ק (ד' מא:): לחצי כופר - שאם הרג את האדם נקי מחצי כופר ואע"ג דמועד משלם כופר שלם לא אמרינן תם ישלם חצי כופר כי היכי דגבי נזקין משלם חצי נזק: ולדמי ולדות - אם נגף אשה הרה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל כמו שהאדם הנוגף משלם כדכתיב (שמות כא) ענוש יענש וגו':
וטעמא דברח, הא לא ברח – קנסינן למוכר. ונקנסיה ללוקח! לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ואי לא עכברא, חורא מאי קעביד? מסתברא, כל היכא דאיכא איסורא – התם קנסינן. מתני׳ המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל, ובעגלה ערופה, בצפורי מצורע, ובשער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה – אינה מקודשת. מכרן וקידש בדמיהן – מקודשת. גמ׳ בערלה מנלן? דתניא: ״ערלים לא יאכל״ – אין לי אלא איסור אכילה, הנאה מנין? שלא יהנה ממנו, ולא יצבע בו, ולא ידליק בו את הנר? תלמוד לומר: ״וערלתם את ערלתו״ – לרבות את כולם. בכלאי הכרם מנלן? אמר חזקיה: אמר קרא: ״פן תקדש״ – פן תוקד אש. רב אשי אמר: ״פן יהיה קדש״. אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין – אף כלאי הכרם תופס את דמיו ויוצא לחולין! אלא מחוורתא כדחזקיה. ״שור הנסקל״ מנין? דתניא: ממשמע שנאמר: ״סקול יסקל השור״ – איני יודע שנבילה היא, ונבילה אסורה באכילה? מה תלמוד לומר: ״לא יאכל את בשרו״? מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו – אסור באכילה. בהנאה מנין? תלמוד לומר: ״ובעל השור נקי״. מאי משמע? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו: ״יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום״. ממאי דהאי ״לא יאכל את בשרו״ להיכא דשחיט לאחר שנגמר דינו הוא דאתא? דילמא היכא דשחיט לאחר שנגמר דינו שרי, והא ״לא יאכל״ – היכא דסקליה מיסקל הוא דאתא, וכדרבי אבהו אמר רבי אלעזר. דאמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר: ״לא יאכל״ ״לא תאכל״ ו״לא תאכלו״ – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה! הני מילי היכא דנפקא לן איסור אכילה מ״לא יאכל״, הכא איסור אכילה מ״סקול יסקל״ נפקא. דאי סלקא דעתך לאיסור הנאה הוא דכתיב, נכתוב קרא: ״לא יהנה״. אי נמי: ״לא יאכל״, ״את בשרו״ למה לי?! אף על גב דשחטיה כעין בשר – אסור. מתקיף לה מר זוטרא: ואימא הני מילי היכא דבדק צור ושחט בה, דמיחזי כסקילה, אבל שחטיה בסכין – לא! מידי סכין באורייתא כתיב? ועוד תניא: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה. והשתא דנפקא לן איסור אכילה ואיסור הנאה תרוייהו מ״לא יאכל״, האי ״בעל השור נקי״ למאי אתא? להנאת עורו. סלקא דעתך אמינא: ״לא יאכל את בשרו״ כתיב, בשרו אסור ועורו מותר. ולהנך תנאי דמפקי ליה האי ״בעל השור נקי״ לחצי כופר ולדמי ולדות, הנאת עורו מנא להו? מ״את בשרו״, את הטפל לבשרו. ואידך?
קידושין נו: