הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
סב.מסכת קידושין62a
חרב תאכלו - משמע אכילתכם הוא חרב תהיו נשבעים: גללניתא - גסה: היינו דכתיב אם לא שכב הנקי - לא כפל ואם שכב לא הנקי אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה דאי משום דסמיך ליה ואת כי שטית וגו' ההוא לא מפרש ביה קללה אשבועה קמייתא אלא אשבועה דבתריה קאי דסמיך ליה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וקמייתא שבועה שאין בה אלה דהכי כתיב והשביע אותה הכהן וגו' ולא פי' קללה אלא מכלל ברכה: אלא לרבי מאיר - ואם שכב חנקי מיבעי ליה: היינו דכתיב אם לא שכב הנקי - לא כפל ואם שכב לא הנקי אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה דאי משום דסמיך ליה ואת כי שטית וגו' ההוא לא מפרש ביה קללה אשבועה קמייתא אלא אשבועה דבתריה קאי דסמיך ליה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וקמייתא שבועה שאין בה אלה דהכי כתיב והשביע אותה הכהן וגו' ולא פי' קללה אלא מכלל ברכה: הנקי כתיב - בלא יוד למידרשיה כמקראו לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקייה ובמסורת נמי מידריש אשבועה קמייתא למישדייה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית כלומר אם שטית תתחנקי: אלא לרבי חנינא - דלא בעי כפילה למה לי למיכתב כי האי לישנא ואיכא למידרשיה הכי והכי נכתוב תחיה או לשון אחר: סד"א מצות הזאה בג' ובז' ואי עבד בחד מנייהו עבד - דרישא דקרא לאו בלישנא דתנאה כתיב דלא כתיב אם יתחטא בו למשמע מיניה הא אם לא יתחטא לא יטהר אלא הוא יתחטא בו ואיכא למימר לשון ציווי בעלמא הוא: והזה הטהור על הטמא וגו' למה לי - לאו לרבי חנינא פריך אלא לדברי הכל בעי לה: למעוטי ששי - שלא ריחק הזאה מטומאתו: ה"ג אבל היכא דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי. ולא גריס ברביעי ובשמיני דהא ודאי שפיר דמי דכל מה שמשהה הזאה ראשונה אין בכך כלום ובלבד שלא ירבה ושלא ימעט בימים שבין הזאה להזאה כדאמר גבי כהן הפורש שבעה לפני יום הכפורים (יומא דף ח:) בשלמא ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי ואע"ג דאיכא לספוקי נמי שמא עשירי או יותר הוא ואי גרסי' הכי לענין מצות הזאה בזמנה הוא דגרסינן: דקא מפיש בימי טהרה - מרחיק והולך מיום מגע הטומאה: מתני' שלא הטעתו - אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה דהוו להו דברים שבלב: מתני' שלא הטעתו - אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה דהוו להו דברים שבלב: לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - קסבר האי תנא אין קידושין תופסין ביבמה לשוק: אינה מקודשת - דהוה ליה דברים שלא באו לעולם ועכשיו אין בידו לקדשה: סד"א מצות הזאה בג' ובז' ואי עבד בחד מנייהו עבד - דרישא דקרא לאו בלישנא דתנאה כתיב דלא כתיב אם יתחטא בו למשמע מיניה הא אם לא יתחטא לא יטהר אלא הוא יתחטא בו ואיכא למימר לשון ציווי בעלמא הוא: גמ' מחובר - אינו חייב בתרומה דראשית דגנך כתיב (דברים יח) מידי דמידגן שנאסף בכרי הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן ויכול לתרום עליה ממקום אחר וכולה חולין והמחובר שהופרש עליו לא נתקן ולכשיתלוש צריך לתרום: גמ' מחובר - אינו חייב בתרומה דראשית דגנך כתיב (דברים יח) מידי דמידגן שנאסף בכרי הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן ויכול לתרום עליה ממקום אחר וכולה חולין והמחובר שהופרש עליו לא נתקן ולכשיתלוש צריך לתרום: פירות ערוגה זו מחוברים - כלומר או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה כו': ונתלשו מהו - שתהא תרומה למפרע מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם או לא: כל שבידו - כי האי שבידו לתלוש ולהפריש מיד:
תאכלו״? אמר רבא: מילחא גללניתא, נהמא דשערי אקושא, ובצלי. דאמר מר: פת פורני חריבה במלח, ובצלים – קשים לגוף כחרבות. בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל, היינו דכתיב: ״אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי״, אלא לרבי מאיר, ״חנקי״ מיבעי ליה! אמר רבי תנחום: ״הנקי״ כתיב. בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב: ״הנקי״, אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי? אצטריך, סלקא דעתך אמינא: ״אם לא שכב איש״ – הנקי, ״ואם שכב״ – לא הנקי ולא חנקי, אלא איסורא בעלמא, קא משמע לן. בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב: ״הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא וגו׳״, אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי? אצטריך, סלקא דעתך אמינא: מצות הזאה בשלישי ובשביעי, והיכא דעבד בחד מינייהו עבד – קא משמע לן. ״והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי״ למה לי? אצטריך, סלקא דעתך אמינא: שלישי למעוטי שני, שביעי למעוטי ששי, דקא ממעט בימי טהרה, אבל היכא דעבד בשלישי ובשמיני, דקא מפיש בימי טהרה – אימא שפיר דמי, קא משמע לן. ״וחטאו ביום השביעי״ למה לי? אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי לקדשים, אבל לתרומה – בחד נמי סגיא, קא משמע לן. מתני׳ המקדש את האשה ואמר: כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי היא כהנת, עניה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא עניה – הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו. האומר לאשה: ״הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר״, או ״לאחר שתתגיירי״, ״לאחר שאשתחרר״, או ״לאחר שתשתחררי״, ״לאחר שימות בעליך״, או ״לאחר שתמות אחותיך״, ״לאחר שיחלוץ ליך יבמיך״ – אינה מקודשת. וכן האומר לחבירו: ״אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי״ – אינה מקודשת. אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה – דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה – מקודשת. גמ׳ תנן התם: אין תורמין מן התלוש על המחובר. ואם תרם – אין תרומתו תרומה. בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: אמר ״פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים״, ״פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו״ ונתלשו, מהו? אמר ליה: כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. איתיביה: האומר לאשה: ״הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר״, ״לאחר שתתגיירי״, ״לאחר שאשתחרר״, ״לאחר שתשתחררי״, ״לאחר שימות בעליך״, ״לאחר שתמות אחותיך״, ״לאחר שיחלוץ ליך יבמיך״ – אינה מקודשת. בשלמא כולהו לאו בידו, אלא גר, הוי בידו! גר נמי לאו בידו, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
קידושין סב.