הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נח.מסכת קידושין58a
ת"ל כו' - כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים: ואי אתה משליך לכלב וכו' - והכי משתמעי חולין מיניה דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין דף סח.) מהאי קרא לאיסורא ובשר בשדה כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי כשדה שאין לו מחיצה הרי הוא כטרפה ולא תאכלו ומיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאסורין אף בהנאה: תניא המקדש בפטר חמור כו' - ברייתא היא: רבי שמעון אומר מקודשת - בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (קידושין דף נז:) מותר בהנאה: ובבשר בחלב - רבי שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) ומותר בהנאה: רבי שמעון אומר מקודשת - בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (קידושין דף נז:) מותר בהנאה: ובחולין בעזרה - קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן: ישרפו - ולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה דאי מדרבנן מי מחמרינן כולי האי נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא נימרו קדשים פסולין נקברים אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו קדשים ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה אלא ודאי איסורן מן התורה ושריפתן מדברי סופרים בבהמה גזור דילמא אתי למימר קדשים פסולין לקבורה והתורה אמרה ישרפו ובחיה נמי גזרו שלא תחלוק בדין חולין שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם: פלגא - קנטרן רגיל לחלוק על חביריו: הכא במאי עסקינן - דאמר רבי שמעון מקודשת שנמצאת טריפה ור' שמעון לטעמיה דאמר לענין כיסוי הדם (חולין דף פה.) ואותו ואת בנו (שם דף פ.) ותשלומי ארבעה וחמשה (ב"ק דף עא.) שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמיה שחיטה וכל חיוב ואיסור הבא ע"י שחיטה אינו חל עליה הילכך איסור חולין הללו ע"י שחיטה בא עליה והא לאו שחיטה היא: ובחולין בעזרה - קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן: את הטריפה - טריפה הניכרת: מנלן - דלא תפסי דמייהו: שאתה מהייה גרסינן: יצא בשר - מקדושת שביעית דבפירות גופייהו כתיב בו תהיה בהווייתו תהא אבל חילופיהם הן יוצאין לחולין: ופירי עצמו - הפירי הראשון אסור לאחר הביעור שלא יצא מקדושתו: מתני' ובמתנות - הזרוע והלחיים והקיבה: ואפילו הוא ישראל - וקא ס"ד אע"פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי ומיקדשה בטובת הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון: גמ' אינו ממון - לקדש בו האשה: גמ' אינו ממון - לקדש בו האשה: כמי שהורמו דמיין - הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים וכן היא תמכרנה והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דמקודשת:
ליקרב, מנין לרבות בעלי מומין? מרבה אני בעלי מומין, שכן: מין המכשיר. ומנין לרבות את החיה? מרבה אני את החיה, שהיא בשחיטה כבהמה. מנין לרבות את העופות? תלמוד לומר: ״ושחטו״ ״ושחט אותו״ ״ושחט אותו״. יכול לא ישחוט, ואם שחט ישליכנו לפני כלבים? תלמוד לומר: ״לכלב תשלכון אתו״ – אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה. אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה. אמר להו: תניא: המקדש בפטר חמור, בבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה, רבי שמעון אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. אלמא חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו דאורייתא. ורמינהו: רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה – ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה. אישתיקו. אתו לקמיה דרבה. אמר להו: פלגא[ה] אוקמינכו, הכא במאי עסקינן – כגון שנשחטה ונמצאת טריפה. ורבי שמעון לטעמיה. דתניא: השוחט את הטריפה וכן השוחט ונמצאת טריפה – זה וזה חולין בעזרה. רבי שמעון מתיר בהנאה, וחכמים אוסרים. מכרן וקידש בדמיהן – מקודשת. מנלן? מדגלי רחמנא בעבודה זרה: ״והיית חרם כמהו״, כל שאתה מהייה הימנה – הרי הוא כמוהו, מכלל דכל איסורים שבתורה שרו. ונילף מינה! משום דהוה עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. עבודה זרה – הא דאמרן. שביעית מאי היא? ״יובל היא קדש תהיה לכם״ – מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת דמיה. אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין? תלמוד לומר: ״תהיה״ – בהוייתה תהא. כיצד? לקח בפירות שביעית בשר – אלו ואלו מתבערים בשביעית. בבשר דגים – יצא בשר נכנסו דגים. בדגים יין – יצאו דגים נכנס יין. ביין שמן – יצא יין נכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופירי עצמו אסור. הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר? [תרי] מיעוטי כתיבי, כתיב הכא: ״כי חרם הוא״, וכתיב התם: ״יובל היא״ – היא אין, מידי אחרינא לא. מתני׳ המקדש בתרומות ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת – הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל. גמ׳ אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון. איתיביה רבי אבא לעולא: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות במי חטאת, ובאפר פרה – הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל. אמר ליה: הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן. וקא סבר: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. בעא מיניה רבי חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה ממון או אינה ממון? אמר ליה: תניתוה: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה – הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל! אמר ליה: ולאו אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן?
קידושין נח.