הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נד:מסכת קידושין54b
תרי תנאי ואליבא דר' יהודה - איכא למ"ד ירושלים מקדשא כהקדש שאם יטול מאבני החומה לבנות בביתו מעל ואיכא למ"ד לא מקדשא: בר פדא פליג אדרב וס"ל כר' יוחנן דטעמא דר"מ במתני' משום דקסבר אין הקדש מתחלל בשוגג דמקח טעות הוא דלא ניחא ליה דנתחלל הקדש על ידיה: ולא אמרו בשוגג מתחלל - כלומר לא כתיב בתורה מתחלל אלא שצריך קרבן מעילה אבל המעות כל מקום שהולכות הקדש הם: לענין אכילה - האוכל ככר של הקדש דאזל ליה הקדש וה"ה להדלקת נר ולכל הנאה אבל הוצאת מעות הקדש אין בהם מעילה דלא נפקי מרשות הקדש: במעשר - דממון גבוה הוא: כר' יהודה בהקדש - דשוגג מתחלל ולא מזיד: אין לו חומש - המחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים אין צריך להוסיף חומש ואפי' בעליו: אין לו ביעור - בשנה שלישית וששית של שמיטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסור להשהותן יותר כדכתיב כי תכלה לעשר וגו': יש לו - כדיליף לקמן: יש לו דין פרט ויש לו דין עוללות - דכרמך קרינא ביה והעניים אוכלין אותן בירושלים או פודין אותן ומעלין דמיהן: פרט - הנושר בשעת בצירה וכתיב (ויקרא י״ט:י׳) ופרט כרמך לא תלקט: עוללות - אשכול שאין לו פסיגין אלא אחת היא כולה: כולו לגת - דקסברי כולו ממון גבוה הוא כמעשר שני דיליף מיניה כדמפרש ואזיל ולא קרינא ביה כרמך: והא גמר קדש קדש - האי תנא גמר ממעשר דאי לא גמיר חומש בנטע רבעי מנ"ל אלמא מעשר נמי ניתן במתנה ור' יהודה היא: וב"ה - דמדמו כרם רבעי למעשר כמאן סבירא להו במעשר לענין ממון גבוה או ממון הדיוט: אלא לאו כר"מ - וב"ה כסתם משנה חשיב להו דהלכה כמותן: וכר' יהודה בהקדש מאי היא - היכן תנן בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל: שילח ביד פיקח - רישא הכי תנן שלח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותן גזבר מעל לא עשו שליחותן לא מעל שלח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני ואוקמינן התם כשהוזכרו שניהם גיזבר ושליח: חנוני מעל כשיוציא - דשגגה גביה איתיה אבל הני מזידין נינהו ולא מחייבי מעילה אלמא שוגג מתחלל מזיד אין מתחלל: משלו - שהפריש מכריו: בין שניתן לו במתנה - קס"ד לאחר שהפריש ניתן לו וקתני מוסיף חומש דשלו הוא וקרינן ביה אם גאל יגאל איש ממעשרו (ויקרא כז): ממון גבוה הוא - ולא מצי יהיב ליה והוה ליה זה שניתן לו כאילו אינו שלו ואין מוסיף חומש אלא בעלים דלא קרינא ביה ממעשרו: וקסבר כו' - דאיכא למ"ד בעלמא כמי שהורמו דמיין ואיהו ס"ל כל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו לכלום: והא גמר קדש קדש - האי תנא גמר ממעשר דאי לא גמיר חומש בנטע רבעי מנ"ל אלמא מעשר נמי ניתן במתנה ור' יהודה היא: כשהוא סמדר - כשהענבים ניכרים לאחר שנפל הפרח וקמ"ל דכל זמן שהוא סמדר יכול לתתן במתנה שאין שם רבעי עליו ודלא כר' יוסי דאמר במסכת ערלה סמדר ערלה אסור מפני שהוא פרי וקרינא ביה ערלתו את פריו: משך הימנו - איש מחבירו: נותן סלע - וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים: מפני שמעשר שני שלו - שהמעשר ממון הדיוט ונקנה במשיכה: ונתן הכסף וקם לו - אין הקדש נקנה במשיכה דכתיב ביה ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואין שטר וחזקה קונין קרקעותיו ולא משיכה את מטלטלין: הכי גרסינן לעולם ר' יהודה והכא חד סתמא והתם תרי סתמי - כר"מ סתם לן תרי זמני בשתי מקומות תנא רבי משנה זו דכרם רבעי חדא בסדר זרעים (מעשר שני פ"ה מ"ג) וחדא בעדיות (פ"ד מ"ה): הכי גרסינן ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא כו': הואיל ותנן בבחירתא כוותיה מסכת עדיות קרי בחירתא שכל דבריהם העידו מפי הגדולים והלכה כמותן:
תנאי נינהו ואליבא דרבי יהודה. אמר עולא משמיה דבר פדא, אומר היה רבי מאיר: הקדש במזיד – מתחלל, בשוגג – אין מתחלל. ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין קרבן בלבד. וכי מאחר דאין מתחלל, קרבן במאי מחייב?! אלא כי אתא רבין פריש משמיה דבר פדא, אומר היה רבי מאיר: הקדש במזיד – מתחלל, בשוגג – אין מתחלל. ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה, והלכה כרבי יהודה בהקדש הואיל וסתם לן תנא כותיה. כרבי מאיר במעשר, מאי היא – דתנן: כרם רבעי, בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור. ובית הלל אומרים: יש לו. בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות. ובית הלל אומרים: כולו לגת. מאי טעמא דבית הלל – גמרי ״קדש״ ״קדש״ ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור – אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא גמרי ״קדש״ ״קדש״ ממעשר. ובית הלל אומרים כמעשר, כמאן סבירא להו? אי כרבי יהודה, אמאי כולו לגת? האמר מעשר ממון הדיוט הוא! אלא לאו כרבי מאיר! כרבי יהודה בהקדש מאי היא – דתנן: שילח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנווני – חנווני מעל לכשיוציא. וכרבי יהודה במעשר מי לא תנן? והתנן: הפודה מעשר שני שלו – מוסיף עליו חמישיתו, בין משלו בין שניתן לו במתנה. מני? אילימא רבי מאיר היא – מי מצי יהיב ליה במתנה? והאמר: מעשר ממון גבוה הוא! אלא לאו רבי יהודה! לא, לעולם רבי מאיר והכא במאי עסקינן, כגון דיהיב ניהליה בטיבליה, וקסבר: מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין. תא שמע: הפודה נטע רבעי שלו – מוסיף עליו חמישיתו, בין משלו, בין שניתן לו במתנה. מני? אילימא רבי מאיר – מי מצי יהיב ליה? והא גמרי ״קדש״ ״קדש״ ממעשר! אלא לאו רבי יהודה? לעולם רבי מאיר, והכא במאי עסקינן, כגון דיהיב כשהוא סמדר. ודלא כרבי יוסי, דאמר: סמדר אסור, מפני שהוא פרי. תא שמע: משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים – נותן סלע, ומשתכר בסלע, ומעשר שני שלו. מני? אילימא רבי מאיר, אמאי משתכר בסלע? ״ונתן את הכסף וקם לו״ אמר רחמנא! אלא לאו רבי יהודה! לעולם רבי יהודה, והכא חד סתמא, והכא תרי סתמי. ואי סתמא דוקא, מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי?! אמר רב נחמן בר יצחק: הלכה כרבי מאיר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה.
קידושין נד: