הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
טז:מסכת קידושין16b
והא ארבעה קתני - נראה דדייק מהא דקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן דמשמע דנחית לפרושי כולהו וליכא למימר דדייק מדקתני ארבעה מעניקים להן דהא אמר בפ"ב דסוטה (דף טז.) תנא ושייר אע"ג דתנא מניינא גבי הא דאמרינן בג' מקומות הלכה עוקרת את המקרא: מה לסימנין שכן נשתנה הגוף - ואם תאמר מכל הני איכא למידק ק"ו ומה סימנין שאע"פ שנשתנה הגוף אינו מוציאה מרשות אב ואפ"ה מוציאה מרשות אדון מיתה שאע"פ שלא נשתנה הגוף מוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וי"ל דודאי גבי אדון שייך לומר שינוי הגוף גורם הוצאה משום דאין זה הגוף שקנה אבל גבי אב לא שייך טעם דשינוי הגוף דלעולם הוא אביה אחר השינוי כמו קודם השינוי וא"ת נעשה ק"ו משנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב ומוציאין מרשות אדון מיתת אב שמוציאה מרשות אב אינו דין וכו' וכ"ת מה לשנים ויובל שכן מוציאין בע"ע תאמר במיתת אב וכו' סימנין יוכיחו וי"ל דאיכא למפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף וא"ת תיתי מבינייהו דמאי אמרת מה לסימנים שכן נשתנה הגוף שנים ויובל יוכיחו מה לשנים ויובל שכן מוציאין בע"ע סימנין יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כו' הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא שנים ויובל בע"ע וסימנין נמי מוציאין בעלמא שהרי מוציאין האיש מידי קטנות ומוציאין כאן אף אני אומר כו' וי"ל דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמוציאין מעבדות תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה מעבדות ואע"ג דהיא גופא בעי למילף מ"מ כל כמה דלא ילפינן פירכא היא וא"ת נעשה ק"ו ממיתת אדון שאינה מוציאה מרשות אב שאם מת אדון בעודה קטנה חוזרת לרשות אב עד בגרות ומוציאה מרשות אדון מיתת אב שמוציאה מרשות אב אינו דין וכו' וי"ל מה למיתת אדון שכן מוציאה בנרצע תאמר במיתת אב וכו': והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם מכאן שאין אדם מוריש כו' - הר"ר יהודה מקורבי"ל הקשה למה לי והתנחלתם שאין מוריש זכות בתו לבנו פשיטא דמהיכא נפקא לן (כתובות דף מו:) דמעשה הבת לאב מלאמה ואמה גופה אינו יכול להוריש לבנו כדדייק לקמן (קידושין דף יז:) דאמה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת וי"ל ה"מ גדולה הוא דנפקא לן מלאמה אבל קטנה לא נפקא מלאמה אלא מסברא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' ולהכי איצטריך והתנחלתם: אמה העבריה בסימנים ת"ל וכי תשלחנו. תימה דלקמיה דרשינן אף לאמתך תעשה כן להענקה ולמה לי תרי קראי וי"ל דתרוייהו צריכי דאי לאו לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה העבריה מוכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל ואי לא וכי תשלחנו מאף לאמתך לא הוה שמעינן הענקה אלא ביוצא' בשש דומיא דעבד אבל בסימנים לא:
למטה - אם הביאה לפני זמנה אינן סימנין: ה"ג להא מתניתא בפרק יוצא דופן בן תשע שנים שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא רבי יוסי בר' יהודה אומר סימן בן י"ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן. והתם פריך ליה בנדה אמאי נקט י"ג ולא נקט י"ב ומתרץ לה: בן ט' שנים - הכל מודים שומא: מבן תשע ועד בן י"ב שנה ועודן בו - כשהגיע לי"ב ולא נשרו פלוגתא אבל אם נשרו קודם י"ב לא פליג ר' יוסי דאיגלאי מילתא דלאו סימן הוי ומבן י"ג שנים ויום אחד מודו רבנן דהוי סימן ואפילו נשרו: שומא - ורוא"ה (וירוא"ה: יבלת) בלע"ז ודרכה לצמח בה שער אלמא המביאה קודם תשע אינו סימן ויש לה קצבה למטה: ד' מעניקים להם - תנאי פליגי לקמן איכא למ"ד בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו ואיכא למ"ד יוצא בגרעון כסף מעניקים לו לפיכך קבע בהן ר' שמעון מנין ארבעה ואין בורח וגרעון אחד מהן וקס"ד השתא שהן היוצא בשש שנים והיוצא ביובל ונרצע שיוצא במיתת אדון וסימנין דאמה העבריה: שלשה מהן באיש - שנים ויובל ומיתת אדון דנרצע ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין: ואין רציעה באשה - ולקמיה פריך בלא רציעה נמי אמה העבריה יוצאת במיתת האדון: כדרב ספרא - דיש לה קצבה למטה: מיתת אדון - לא קתני בהני ד': שנים ויובל - הפוגע בתוך שש: ויובל של רציעה - ויובל המוציא את הנרצע והני חפושי דיובל כל חד חשיב באפי נפשיה: ה"נ מסתברא - דמיתת אדון לא קתני בהו: ואם איתא - דתנא מיתת האדון ותרתי יובלי כחד חשיב להו הא איתא נמי באשה ומאי ניהו דקאמר אין רציעה באשה דבלא רציעה נמי הוו בה ארבעה ענק: אלו מעניקין להן כו' - ולקמן ילפינן כולהו לטעמייהו: ואין לרבה - במציאתה אלא שכר בטלה כמה שבטלה ממלאכתה כשהגבהתה ולקמיה פריך ענק ע"ע לעצמו פשיטא: הא דנפקא בסימנים - ואביה קיים הוו דאב: והא דנפקא במיתת האב - דהואיל דליתיה לאב זכייה איהי בענק: זכות בתו - זכות שזכתה לו תורה בשבח בתו: יו"ד קרת - יו"ד שהיא קטנה עשאה עיר גדולה כלומר האריך משנתו חנם: ולא לבעל חובו - ומדסבירא לן כרבי נתן אתא לו אפקיה כדפרישית לעיל (קידושין דף טו.): אלו מעניקין להן כו' - ולקמן ילפינן כולהו לטעמייהו: אלא ליוצא בשש - דהענק בדידיה כתיב: תשלחנו וכי תשלחנו - תרי זימני תשלחנו ולרבות שאר שילוחין להענק: ששילוחו מעמך - שיהא מקבל גרעון ומשלחו: שאין שילוחו מעמך - מדעתך אלא מאליהם: השלמה בעי - להשלים שש ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו:
דתניא: בן תשע שנים שהביא שתי שערות – שומא, מבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד ועודן בו – שומא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן. בן שלש עשרה שנה ויום אחד – דברי הכל סימן. מתיב רב ששת: רבי שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם, שלשה באיש, ושלשה באשה. ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד, לפי שאין סימנים באיש, ואין רציעה באשה. ואם איתא, ניתני נמי מיתת אב! וכי תימא הכא נמי תנא ושייר, והא ארבעה קתני! וכי תימא תנא דבר שיש לו קצבה קתני ודבר שאין לו קצבה לא קתני, והא סימנין, דאין להם קצבה, וקתני! וכי תימא הכא נמי כדרב ספרא, והאיכא מיתת אדון, דאין לה(ם) קצבה, וקתני! מיתת אדון נמי לא קתני. ואלא, ארבעה מאי ניהו? שנים, ויובל, ויובל של רציעה, ואמה העבריה בסימנים. הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: אי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם, לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה. ואם איתא, באשה מיהא משכחת לה ארבעה, שמע מינה. מתיב רב עמרם: ואלו מעניקים להם: היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה בסימנים. ואם איתא, ניתני נמי מיתת אב! וכי תימא תנא ושייר, והא ״אלו״ קתני! וכי תימא: דבר שיש לו קצבה קתני, דבר שאין לו קצבה לא קתני, והא סימנין, דאין להם קצבה וקתני. וכי תימא הכא נמי כדרב ספרא, האיכא מיתת אדון! תיובתא דריש לקיש! תיובתא. והא ריש לקיש קל וחומר אמר! קל וחומר פריכא הוא, משום דאיכא למיפרך: מה לסימנין – שנשתנה הגוף, תאמר במיתת אב – שכן לא נשתנה הגוף. תני חדא: ענק עבד עברי – לעצמו, וענק אמה העבריה – לעצמה. ותניא אידך: ענק אמה העבריה ומציאתה – לאביה, ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. מאי לאו, הא – דנפקא בסימנים, והא – דנפקא לה במיתת אב! לא, אידי ואידי דנפקא לה בסימנין, ולא קשיא: הא דאיתיה לאב, הא דליתיה לאב. בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה – למעוטי אחין, דתניא: ״והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם״ – אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם. מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. אלא ענק עבד עברי לעצמו – פשיטא! אלא למאן? אמר רב יוסף: יוד קרת קא חזינא הכא. אביי אמר: הכי אמר רב ששת: הא מני – תוטאי הוא. דתניא, תוטאי אומר: ״לו״, ולא לבעל חובו. גופא, אלו מעניקים להם: היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת אדון, ואמה העבריה בסימנין. אבל בורח ויוצא בגרעון כסף – אין מעניקים לו. רבי מאיר אומר: בורח – אין מעניקין לו, ויוצא בגרעון כסף – מעניקים לו. רבי שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם, שלשה באיש ושלשה באשה, ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן לפי שאין סימנין באיש ורציעה באשה. מנא הני מילי? דתנו רבנן: יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש, מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין? תלמוד לומר: ״תשלחנו״ ״וכי תשלחנו״. יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף? תלמוד לומר: ״וכי תשלחנו חפשי מעמך״ – מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך. רבי מאיר אומר: בורח אין מעניקין לו, דאין שילוחו מעמך, אבל יוצא בגרעון כסף, ששילוחו מעמך. בורח – השלמה בעי! דתניא: מנין לבורח שחייב להשלים – תלמוד לומר: ״שש שנים יעבד״.
קידושין טז: