הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לט.מסכת קידושין39a
ניתני או אידי ואידי כו' - דערלה ודכלאים או זה וזה יורד ולוקט דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקט בידים: ספק לי - לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ובערלה קאי: חריפי דפומבדיתא - עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא: סתום ספיקא ואבד ודאה - כלומר ספיקו מותר ודאה אסור והיתר ספיקא סתמייהו להורות בהצנעה ולא לדרשו ברבים הואיל ומקילין בה וכה"ג אמרי' בנדרים (דף כג:) במילתא אחריתי רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירקא א"ל רבא תנא סתים לה סתומי ואת דריש לה בפירקא אלמא סתום סתום הדבר קאמר כך השיב רבינו גרשם בר' יהודה זצ"ל: ואבד ודאה - הואיל והן מקילין אל תתיר להם לספק זה אצל זה אלא אבד אותם הפירות בידים: והכרז על פירותיהן - של אלו המקילין בה שטעונין גניזה: אף החדש - אלמא בערלה כת"ק ס"ל דקא מוסיף חדש: ניתני או אידי ואידי כו' - דערלה ודכלאים או זה וזה יורד ולוקט דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקט בידים: תני חדש - ולא תתני אף והכי קאמר ערלה וכלאים הרי הם כשאר התלויין בארץ ואין נוהגין בח"ל אבל חדש נוהג בח"ל דכתיב בו מושב כל מקום שאתם יושבים: בסוריא מותר - ואי ודאה בח"ל הלכה היכי מזלזלינן בספיקא: כך נאמרה - הלכה למשה: לוקין על הכלאים בח"ל דבר תורה - כדיליף לקמיה: בהרכבת האילן - מין בשאינו מינו: חקתי תשמרו - מדלא כתיב ושמרתם את חקתי משמע את חקתי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן ואלו הן החקים בהמתך לא תרביע שדך לא תזרע ואיזו זריעת כלאים שאני אומר שחקקתים לך כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין (דף ס.) דבני נח הוזהרו עליהן והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקש זה דומיא דבהמה אפי' בח"ל דהא חובת הגוף היא אף שדך בח"ל: והכתיב שדך - המיוחד לך וח"ל לא הקנו לך מן השמים: ההוא למעוטי זרעים - דכלאי הכרם בח"ל דמשום דאפקיה בלשון זריעה כתב שדך: נשמתיה - דהא עבר על דברי סופרים: לא חווריתו - אין הלכות כלאים מחוורים לכם: לא צהריתו - אין הלכות כלאים צוהרות ומאירות לכם: לא קי"ל כר' יאשיה - בתמיה וטעמיה דר' יאשיה לא ידענא מהיכא נפקא ליה דבעינן ב' מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה (דברים כ״ב:ט׳) מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים: מערב בזרני וזרע - ולא בכרם: והא אנן תנן כו' - וקס"ד אפי' כלאי זרעים נמי אסרו ביה כי היכי דבא"י אסירי מדאורייתא: כלאי זרעים - לא כתיב בהם פן תקדש דמשדך לא תזרע כלאים נפקו: לאו מילתא היא דאמרי - דלא גזרו על כלאי זרעים בח"ל: לגינתא דבי רב - שהיתה לצורך התלמידים לאכול ירק שבה: משארי משארי - ערוגות ערוגות:
תני חדש - וא"ת אמאי צריך למחוק אף לימא דקאי אכלאים וי"ל כיון דאמר רבי אליעזר אין ערלה בח"ל אין סברא לומר שיהא מחמיר בכלאים יותר מערלה ועוד אומר ר"י כיון דכלאים דרבנן וחדש דאורייתא אין שייך למיתני אף אכלאים ולא פריך אלא אליבא דמ"ד ערלה הלכה למשה מסיני: ההוא למעוטי זרעים - פירש בקונטרס זרעים שבכרם דאין לוקין עליו אבל אין לפרש כלאי זרעים דקרקע דבהם לא איצטריך קרא כיון דחובת קרקע הוא פשיטא דאין נוהגת אלא בארץ אבל כלאי זרעים שבכרם איצטריך קרא אע"ג דחובת קרקע הוא דס"ד למילפינהו בק"ו דחדש כיון דאיסורן איסור עולם ואסורין בהנאה אבל זרעים לא מצי למילף מק"ו דחדש דהא כלאי זרעים דקרקע אינם אסורים בהנאה כדאמר לקמן בשמעתין כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו בה רבנן: לא קי"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פי' בקונט' לא ידעינן מהיכא נפקא ב' מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהא כלאים עכ"ל ונראה דהאי דבעי רבי יאשיה חטה ושעורה וחרצן היינו דוקא להתחייב משום כלאי הכרם אבל מכלאי זרעים מתחייב משני מינין כמו חטה ושעורה אפי' לרבי יאשיה ותדע מדקאמר הא כתיב שדך למעוטי כלאי זרעים שבחוצה לארץ ואי לית ליה לר' יאשיה כלאי זרעים למה לי שדך דמשמע למעוטי ח"ל אפילו בא"י נמי אינו לוקה אלא משמע דבכלאי זרעים לא פליג וכן מוכח בירושלמי דקאמר התם על דעתיה דרבי יאשיה נאמר שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים כלומר בלא חרצן מיחייב משום כלאים בחטה ושעורה חברייא אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך ומשום כרמך לוקה שתים כלומר כי איכא כרם בהדי כלאים לוקה שתים ואי איתא דרבי יאשיה לית ליה כלאי זרעים מאי בעי ליה לרבי יאשיה לאיזה דבר נאמר כרמך והא אינו לוקה כלל על שדך כי אם על כלאי כרם אלא שמע מינה אית ליה שפיר כלאי זרעים בלא כלאי כרם וא"ת אמאי לא בעי רבי יאשיה בכלאי זרעי' אלא שני מינים ובכלאי הכרם בעי שלשה מינים וי"ל דמשמע ליה דקרא ה"ק כרמך לא תזרע כלאים כלומר בעינן שיהיו כלאים קודם שיבואו בכרם אבל גבי שדך וכלאי זרעים כגון חטה ושעורה קרוים כלאים להתחייב כשזורען בקרקע דגוף הקרקע קרוי שדה ונראה דהלכה כרבי יאשיה דאף ע"ג דאשכחן כמה משניות דלא כוותיה כגון המעביר עציץ נקוב בכרם (כלאים פ"ז משנה ח) והמסכך גפנו כו' (שם משנה ה) מ"מ קי"ל כוותיה כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף כב.) נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים וכרבי אלעאי כו' ומותר לזרוע תחת הכרם וגם מותר לזרוע כלאי זרעים בח"ל כדאמרינן הכא רב יוסף מערב ביזרני וזרע ואף על גב דאמר לאו מילתא היא הא כבר תרצה אביי ונראה לה"ר שמואל מאיוור"א דטוב ליזהר שלא לזרוע זרעים סמוך שלשה טפחים מעיקרו של אילן דנראה כמרכיב זרעים בתוך האילן:
או: ״זה וזה יורד ולוקח״, או: ״זה וזה יורד ולוקט״! האמר ליה שמואל לרב ענן: תני או: ״זה וזה יורד ולוקח״ או: ״זה וזה יורד ולוקט״. מר בריה דרבנא מתני ליה לקולא: ״זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד״. אמר ליה לוי לשמואל: אריוך, ספק לי, ואנא איכול. רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי. אמרי חריפי דפומבדיתא: אין ערלה בחוצה לארץ. שלחה רב יהודה לקמיה דרבי יוחנן. שלח ליה: סתום ספיקה, ואבד ודאה, והכרז על פירותיהן שטעונים גניזה. וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ – לא יהא לו נין ונכד, ״משליך חבל בגורל בקהל ה׳״. ואינהו כמאן סברוה? כי הא דתניא: רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום רבי יוסי בן דורמסקית, שאמר משום רבי יוסי הגלילי, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, שאמר משום רבי אליעזר הגדול: אין ערלה בחוצה לארץ. ולא? והאנן תנן רבי אליעזר אומר: אף החדש! תני: ״חדש״. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: והתניא: ספק ערלה בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ – יורד ולוקט! ״אשתומם כשעה חדה״ אמר ליה: אימא כך נאמרה: ספיקה מותר, ודאה אסור. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לוקין על הכלאים דבר תורה. אמר ליה רבי אלעזר ברבי יוסי: והאנן תנן: הכלאים מדברי סופרים! לא קשיא, כאן בכלאי הכרם, כאן בהרכבת האילן. כדשמואל, דאמר שמואל: ״את חקתי תשמרו״ – חוקים שחקקתי לך כבר, ״בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע״ – מה בהמתך בהרבעה, אף שדך בהרכבה. ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף שדך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. ואלא הכתיב: ״שדך״! ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא. חזיוה לההוא גברא דקא זרע זרעים בהדי הדדי. אמר ליה: ניתי מר נשמתיה. אמר ליה: לא חווריתו. ותו, חזיוה לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני. אמר ליה: ניתי מר נשמתיה. אמר ליה: לא צהריתו, לא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר: עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד?! רב יוסף מערב ביזרני וזרע. אמר ליה אביי: והאנן תנן: הכלאים מדברי סופרים! אמר ליה: לא קשיא, כאן בכלאי הכרם, כאן בכלאי זרעים. כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה – בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן. כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה – בחוצה לארץ נמי לא גזרו בהו רבנן. הדר אמר רב יוסף: לאו מלתא היא דאמרי, דרב זרע גינתא דבי רב משארי משארי, מאי טעמא – לאו משום עירוב עירובי כלאים? אמר ליה אביי: בשלמא אי אשמעינן
קידושין לט.