הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ו:מסכת תענית6b
דאזלי אתיגרא. פי' שהולכים במקלות ונשענים עליהם ואמר דתרגומא מחזיק בפלך דכתיב גבי יואב הוי באתיגרא: בשבילי הרשות. פי' בדרך שעשוי דרך השדות והכרמים: עד שתדר רביעה שניה. מכאן ואילך מזקי להו: עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית. פירוש בשנה שמינית וכו' וס"ל כמ"ד ספיחי זרעים מותרים ולר' עקיבא דאמר ספיחי זרעים אסורים מקרא דהן לא נזרע ולא נאסוף כדמפרש במסכת פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא:) צ"ל דמוקי לה ולבהמתך ולחיה וגו' בספיחי אילנות ולאו דוקא תבואה קאמר אלא כגון תבואת הכרם דהיינו אילנות אבל ספיחי זרעים אסורים: לא אמרן אלא קודם ועצר דאורתא. כלומר שירדו גשמים קודם ק"ש של ערבית אבל קודם של שחרית יש בהם משום ועצר כדאמר רב שמואל בר רב יצחק: איכא דאמרי לא ביירי תרביצי. שאין הגנות ריקים מזרעים:
הנודר עד הגשמים – דאמר קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים: עד שתרד רביעה שניה – בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין קורין גשמים לראשונה עד שתרד שניה שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים ל"א עד הגשמים משמע תרי דהיינו רביעה שניה: כל אדם – אפילו העשירים: פרט – לא תפאר אחריך (דברים כד) לא תטול תפארתו ממנו: משילכו הנמושות – בשדה דמכאן ואילך נתייאשו שאר העניים לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלום: נמושות – לשון ממשש: משילכו עניים בכרם ויבאו – כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים: משתרד רביעה שניה – דעד ההיא שעתא לקטו הכל: דאזלי אתיגרא – הולכין בנחת ומעייני טפי מחזיק בפלך (שמואל ב ג) מתרגמא אתיגרא: לקוטי בתר לקוטי – עני מוליך בנו אחריו שמכאן ואילך פוסקים שאר עניים מללקוט: ה"ג רב פפא אמר לשבילי הרשות – כלומר שיש רשות מב"ד לעוברי דרכים לקצר שבילן לילך בשדות: עד שתרד רביעה שניה – שמכאן ואילך גדלה התבואה וקשה לה דישת הרגל דאמר מר בפרק מרובה בתנאים שהתנה יהושע מהלכין בשבילי הרשות וכו': בתבן וקש של שביעית – ספיחים שגדלו בשביעית דיש בהן איסור שביעית או תבואה שגדלה בשביעית לאחר שנכנסה: כלה לחיה מן השדה – לשון זכר כמו (בראשית י״ח:כ״א) עשו כלה כלומר כלה האוכל: כלה לבהמתך – כמו כלה בחימה כלה ואינימו (תהילים נ״ט:י״ד) ומשירדה רביעה שניה מכאן ואילך אין תבן וקש בשדות שהגשמים עושין אותן זבל: והולידה – כאדם שמוליד: גשמים ברביעה ראשונה – אם באין כל כך שנימס הקרקע יפין הן ואין צריך להתענות: לגוף בה פי חבית – ששותת מן המים עד שנעשה תיחוח כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים: אין בהם משום ועצר – אין זו קללה של ועצר את השמים: קודם ועצר – קודם זמן ק"ש דכתיב ביה ועצר את השמים אע"פ שלא יהיה רוב גשמים: אבל ירדו קודם ועצר דצפרא יש בהן משום ועצר – הואיל ולא ירדו ביום ואין יפין לעולם: לית בהו מששא – ואין שנתן מתברכת: וחסדכם כענן בקר – שאין בו ממש: מיטרא במיפתח בבי – אם יורדין בבקר כשפותחין הפתחים יקפל החמר שמוכר תבואה את שקו ליכנס לישן מפני שהשנה מתברכת ויהיה שובע בעולם ולא ישתכר במכירת תבואתו אלמא יפין הן: דקטיר בעיבא – אם נתקשרו שמים בעננים עבים ולא קלושים אין בהם משום ועצר: דקטיר בעננא – שהיא קלושה מעב אין בו ממש: טבא לשתא – אשריה כלומר טובה יש לשנה דטבת ארמלתא שאין גשמים יורדין בה להרביע את הארץ: איכא דאמרי דלא ביירי תרביצי – אותן מקומות שמרביצין בהן תורה אינן בורות מפני שהדרכים יפין הן והולכין התלמידים ממקום למקום ללמוד תורה ל"א לא ביירי תרביצי גנות שאינן גדילין על רוב מים כגון כרשינין: לא שקיל שודפנא – אין השדפון נאחז ומתדבק בתבואה: מנוולתא – שהדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים: הא דאתא מיטרא מעיקרא – שירדו הגשמים בזמנן במרחשון וירדו אף בטבת רעים הן שכבר די לעולם בגשמים של מרחשון: דלא אתא מיטרא מעיקרא – טבא לשתא דטבת מנוולתא לשון אחר הא דאתא מיטרא מעיקרא טבא דמנוולתא: אין בהם משום ועצר – דאותן של קצת מדינה שירדו להן גשמים מוכרין לאחרים: ואמר רב יהודה אמר רב שתיהן לקללה – אותן שירדו ואותן שלא ירדו מפני שרוב גשמים קלקלו את תבואתם: הא דאיכא מיטרא טובא – יותר מדאי שתיהן לקללה: כדמבעי ליה – אין בהם משום ועצר שקצת מדינה תספק לקצת מדינה: תמטר תהא מקום מטר – כלומר יותר מדאי: מאימתי מברכין על הגשמים – בפרק הרואה (ברכות נד.) אמרינן על הגשמים אומר הטוב והמטיב והתם (דף נט.) פרכינן הך ברכה דתקון לה רבנן ומשנינן לה הא דחזא מיחזא והא דשמע משמע: חתן לקראת כלה – שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה מפי מורי ל"א שהשווקין מקלחין מים שוק מקלח וזה מקלח כנגדו: רוב ההודאות – כלומר רוב ההודאות אתה קורא להקב"ה ולא כל ההודאות והכי משמע ברוך אתה ברוב ההודאות ולא בכל אלא כך חותם בא"י אמ"ה אל ההודאות דמשמע כל ההודאות:
עד הגשמים — משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה. רב זביד אמר: לזיתים. דתנן: מאימתי כל אדם מותרין בלקט בשכחה ובפאה — משילכו הנמושות. בפרט ובעוללות — משילכו עניים בכרם ויבואו. בזיתים — משתרד רביעה שניה. מאי ״נמושות״? אמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא. ריש לקיש אמר: לקוטי בתר לקוטי. רב פפא אמר: כדי להלך בשבילי הרשות. דאמר מר: מהלכין כל אדם בשבילי הרשות — עד שתרד רביעה שניה. רב נחמן בר יצחק אמר: לבער פירות שביעית. דתנן: עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית — עד שתרד רביעה שניה. מאי טעמא? דכתיב: ״ולבהמתך ולחיה אשר בארצך״, כל זמן שחיה אוכלת בשדה — האכל לבהמתך בבית. כלה לחיה מן השדה — כלה לבהמתך מן הבית. אמר רבי אבהו: מאי לשון ״רביעה״ — דבר שרובע את הקרקע. כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: מיטרא בעלה דארעא הוא, שנאמר: ״כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה״. ואמר רבי אבהו: רביעה ראשונה — כדי שתרד בקרקע טפח. שניה — כדי לגוף בה פי חבית. אמר רב חסדא: גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית אין בהן משום ״ועצר״. ואמר רב חסדא: גשמים שירדו קודם ״ועצר״, אין בהן משום ״ועצר״. אמר אביי: לא אמרן אלא קודם ״ועצר״ דאורתא, אבל קודם ״ועצר״ דצפרא — יש בהן משום ״ועצר״. דאמר רב יהודה בר יצחק: הני ענני דצפרא לית בהו מששא, דכתיב: ״מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וחסדכם כענן בקר וגו׳״. אמר ליה רב פפא לאביי, והא אמרי אינשי: במפתח בבי מיטרא — בר חמרא מוך שקך וגני! לא קשיא: הא דקטיר בעיבא, הא דקטיר בענני. אמר רב יהודה: טבא לשתא דטבת ארמלתא. איכא דאמרי: דלא ביירי תרביצי, ואיכא דאמרי: דלא שקיל שודפנא. איני? והאמר רב חסדא: טבא לשתא דטבת מנוולתא! לא קשיא: הא דאתא מיטרא מעיקרא, הא דלא אתא מיטרא מעיקרא. ואמר רב חסדא: גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו — אין בהן משום ״ועצר״. איני? והכתיב: ״וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וגו׳״, ואמר רב יהודה אמר רב: שתיהן לקללה! לא קשיא: הא דאתא טובא, הא דאתא כדמבעי ליה. אמר רב אשי: דיקא נמי, דכתיב: ״תמטר״ — תהא מקום מטר. שמע מינה. אמר רבי אבהו: מאימתי מברכין על הגשמים — משיצא חתן לקראת כלה. מאי מברך? אמר רב יהודה אמר רב: ״מודים אנחנו לך ה׳ אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו״. ורבי יוחנן מסיים בה הכי: ״אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו׳״, עד ״אל יעזבונו רחמיך ה׳ אלהינו ולא עזבונו, ברוך רוב ההודאות״. ״רוב ההודאות״ ולא ״כל ההודאות״? אמר רבא, אימא: ״אל ההודאות״. אמר רב פפא: הלכך
תענית ו: