הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כז:מסכת תענית27b
וחלקום – לכ"ד וכתבו כנוי של כל אחד ואחד בחלק: בללום ונתנום בקלפי – כתבו על כ"ד חתיכות קלף ראשי משמרות שחלקו מאותן ד': בא ידעיה – משמרה של ידעיה בא אחד מהן ונוטל חלקו וחלק ה' חתיכות קלף דהוו להו שש ומי שהיה עולה בידו ראשון היה לשבת ראשונה שבסדר שהיו עולין בידו זו אחר זו כך היו עובדין בשבתותיהן זו אחר זו: וכך התנו – שאפי' יהויריב שהיה במקדש ראשון ראשון למשמרות עולה מן הגולה: לא ידחה ידעיה – הואיל ומתחלה לא עלה יהויריב אלא כל משמרות הנעשות מידעיה קודמות לעבודה ליהויריב ויהויריב בא ועובד אחריהן במקום משמר אחר וששה דידעיה עושין אותן ה' שלא להרבות במשמרות: א"ר אסי לפי שאלמלא מעמדות – עיסקי קרבנות שישראל עושין הן היו כלים בחטאן ומשהן כלין שמים וארץ העומדים בזכותן אין מתקיימין כו': כאנשי דור המבול – שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים והואיל שעל עיסקי קרבן העולם עומד לכך קורין אנשי מעמד בעריהן במעשה בראשית: כבר תקנתי להם כו' – כל זמן שקורין בהן כו' מהיכא יליף לה להאי גמגום: ת"ר אנשי משמר מתפללין על קרבן אחיהן – תמידים שבכל יום: אנשי משמר – אותן כ"ד שהיו בעריהן: בשני על יורדי הים – דכתיב בשני (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים וצריך להזכיר ולרצות על הדבר: בשלישי על הולכי מדברות – דכתיב ותראה היבשה תהי ראויה יבשה להולכיה שלא יזוקו מפני חיות רעות: ברביעי על האסכרא – שבו נתלו המאורות וכתיב ביה (שם) יהי מאורות מארת כתיב: ועל עוברות כו' – דכתיב ביה (שם) ישרצו המים שרץ נפש חיה: מפני הנוצרים – שעושים אותו יום טוב שלהם: שלישי ליצירה – דאדם נברא ביום ששי ובכל יום שלישי הוי חלוש כדכתיב (שם לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים: נשמה יתירה – שנוטלין אותה ממנו והוי חלש: נשמה יתירה – שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה: כיון ששבת – שנח ושמר את השבת: ווי אבדה נפש – וינפש דורש בנוטריקון ווי נפש: בראשית בשנים – כהן ולוי קורין ביום תענית בראשית: תלתא פסוקי הווי – וסגיא בהו לחד גברא: רב אמר דולג – הראשון קורא שלשה פסוקים והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון והשנים עמו הרי שלשה ומשום אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליכא משום דלא אפשר: פוסק – מפסיק הפסוק לשנים ראשון קורא שני פסוקים וחצי ולוי משלים חצי אותו הפסוק שקרא הכהן עם שנים הנותרים: ר' חנינא קרא – שהיה בעל מקרא ויודעה בגירסא ובקי בטעמיה: צער גדול – הרבה טרחתי וחזרתי עליו שיתיר לי לפסוק הפסוק לשנים לצורך תינוקות שלומדים לפני שאינן יכולין לקרוא פסוק כולו: הכי נמי לא אפשר – גבי ס"ת ובדילוג אי אפשר משום הנכנסין והיוצאין אם שני דולג ומתחיל בפסוק שסיים בו הראשון בני אדם הנכנסין שלא שמעו קריאת הראשון סבורין לומר שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים ונפיק מיניה חורבא וכשהראשון קורא ג' פסוקים ואינו משייר אלא שנים איכא גזרת יוצאין דסברי האי שני דסגיא ליה בשני פסוקים: מיתיבי פרשה של ששה פסוקים – אשאר ימות השנה קאי: ויש אומרים שלשה – מפרשה אחריתי: הכי גרסינן למאן דאמר דולג לידלוג למ"ד פוסק ליפסוק – כלומר פרשה של חמשה פסוקין אמאי קורא שני שלשה פסוקין בפרשה אחרת לידלוג או ליפסוק:
והעמידום על עשרים וארבעה, בללום ונתנום בקלפי. בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו שש, בא חרים ונטל חלקו וחלק חבריו שש, וכן פשחור, וכן אימר. וכן התנו נביאים שביניהם: שאפילו יהויריב ראש משמרת עולה — לא ידחה ידעיה ממקומו. אלא ידעיה עיקר, ויהויריב טפל לו. וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית. מנהני מילי? אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: ״ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה״, אמר אברהם: רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם! הודיעני במה אירשנה? אמר ליה: ״קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו׳״. אמר לפניו: רבונו של עולם! תינח בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני — מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם. תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון. ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי. בשני — על יורדי הים. בשלישי — על הולכי מדברות. ברביעי — על אסכרא שלא תיפול על התינוקות. בחמישי — על עוברות ומיניקות. עוברות — שלא יפילו, מיניקות — שיניקו את בניהם. ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, קל וחומר בשבת עצמה. באחד בשבת מאי טעמא לא? אמר רבי יוחנן: מפני הנוצרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא שלישי ליצירה. ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתירה, דאמר ריש לקיש: נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר: ״שבת וינפש״. כיון ששבת — וי אבדה נפש. ביום הראשון ״בראשית״ ו״יהי רקיע״. תנא: ״בראשית״ בשנים, ״יהי רקיע״ באחד. בשלמא ״יהי רקיע״ באחד — תלתא פסוקי הוו. אלא ״בראשית״ בשנים, מאי טעמא? חמשה פסוקי הויין, ותניא: הקורא בתורה — אל יפחות משלשה פסוקים! רב אמר: דולג. ושמואל אמר: פוסק. ורב דאמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה — אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר פוסק, ומי פסקינן? והאמר רבי חנינא קרא: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשוין. ושמואל — התם טעמא מאי? משום דלא אפשר. הכא נמי לא אפשר. ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג? גזירה משום הנכנסין וגזרה משום היוצאין. מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים — קורין אותה בשנים, ושל חמשה — ביחיד. ואם הראשון קורא שלשה, השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת. ויש אומרים: שלשה, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקין. למאן דאמר דולג — לידלוג, ולמאן דאמר פוסק — ליפסוק! שאני התם,
תענית כז: