הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כט.מסכת תענית29a
אנת צבית לאחרובי ביתיה וידך אשלימת ליה – הצלם אומר לחבירו אתה רצית להחריב ביתו של מקום שהטית ישראל אחריך ואני עשיתי בך נקמה ושילמתי לך ידי ל"א אנת צבית לאחרובי ביתא וידך [אושלית] לי לשון שאילת [כלים] כלומר ועלה בידי: ואמר רבי חמא בר חנינא אותו היום וכו' – מהר לשון מהר עכשיו כשתטול י"ט ימים מחדש אייר קודם עליית הענן פשו להו י' והנהו י' היו בין דרך שלשת ימים וז' דהסגרת מרים וחדש של כ"ט ימים שאכלו בשר הוה ל"ט והשתא אשתכח דמשה שלח מרגלים בכ"ט דסיון: הני ארבעים נכי חד – ב' מסיון וכ"ט מתמוז הוה ל"א וח' מאב הוה ל"ט: ה"ג מגלגלין זכות על ידי זכאי: וחובה על ידי חייב – היינו תשעה באב דרגילין להיות בו רעות: מוצאי שבת – יום ראשון: מוצאי שביעית – שמינית: דוכן – מקום עשוי כעין איצטבא ועליו לוים עומדין לשורר: וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם ה' אלהינו – במזמור אל נקמות ה' והוא שיר של יום רביעי והאי דאמרי ליה ביום ראשון אילייא בעלמא הוה דנפל בפומייהו כדאמרינן בערכין (דף יב.) פי' אילייא קינה שכן תרגום יונתן בן עוזיאל שא קינה (יחזקאל כ״ח:י״ב) טול אילייא וכמו אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א׳:ח׳) שפירושו קונני ובכי: נחרשה העיר – כדכתיב (מיכה ג׳:י״ב) ציון שדה תחרש שנחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה: בעל החוטם – בעל קומה וצורה ל"א גדול הדור: מתבקש – ליהרג ברמז אמר ליה שלא יכירו בו אנשי המלך: טשא – נחבא כמו טשו במערתא (שבת דף לג:): אזל – האדון אצל רבן גמליאל בצנעא: ומית חד מינייהו – מן היועצין וכסבורין שאירע להן על שהרעו לגזור: גיא חזיון – ירושלים שהכל מסתכלין שם: מקרקר – לשון יללה: קיר ושוע – מקונן וזועק לשון הנה קול שועת בת עמי (ירמיהו ח) קיר כמו קירי דבשחיטת חולין (דף קלט:): אל ההר – בשביל הר ציון ששמם: משנכנס אדר – ימי נסים היו לישראל פורים ופסח:
צבית ל[א]חרובי ביתא — ידך אשלימת ליה. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, מנלן — דכתיב: ״ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן״. ואמר מר: שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקים משה את המשכן, ושלח מרגלים. וכתיב: ״ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת״. וכתיב: ״ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים״. אמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום סרו מאחרי ה׳. וכתיב: ״והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל וגו׳״, וכתיב: ״עד חדש ימים וגו׳״ — דהוו להו עשרין ותרתין בסיון, וכתיב: ״ותסגר מרים שבעת ימים״ — דהוו להו עשרין ותשעה בסיון, וכתיב: ״שלח לך אנשים״, ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב: ״וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום״. הני ארבעים יום נכי חד הוו! אמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוה, דכתיב: ״קרא עלי מועד לשבר בחורי״. וכתיב: ״ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא״, אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם — ואני קובע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה, דכתיב: ״ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרף את בית ה׳ וגו׳״, וכתיב: ״ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו׳״. ותניא: אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר ״בעשור״. ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר ״בשבעה״, הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר: ״אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב״. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן — אתחלתא דפורענותא עדיפא. ובשניה מנלן, דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב. אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה. והלוים היו אומרים שירה, ועומדין על דוכנם. ומה שירה היו אומרים? ״וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם״, ולא הספיקו לומר ״יצמיתם ה׳ אלהינו״, עד שבאו נכרים וכבשום. וכן בשניה. נלכדה ביתר — גמרא. נחרשה העיר — תניא: כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל, נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה. בא אותו הגמון ועמד בבית המדרש, ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. שמע רבן גמליאל, אזל טשא מינייהו. אזל לגביה בצנעא אמר ליה: אי מצילנא לך מייתית לי לעלמא דאתי? אמר ליה: הן. אמר ליה: אשתבע לי. אשתבע ליה. סליק לאיגרא נפיל ומית. וגמירי, דכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו מבטלי לגזרתייהו. יצתה בת קול ואמרה: אותו הגמון מזומן לחיי העולם הבא. תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל, ואמרו לפניו: רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים — יהיו מפתחות מסורות לך. וזרקום כלפי מעלה. ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם. והם קפצו ונפלו לתוך האור. ועליהן קונן ישעיהו הנביא: ״משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות. תשאות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה״. אף בהקדוש ברוך הוא נאמר: ״מקרקר קר ושוע אל ההר״. משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו׳. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה — כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.
תענית כט.