הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כד.מסכת תענית24a
יומא חד שמעיה – רב אשי לרבי יוסי בר אבין ל"א יומא חד שמעיה רבי יוסי בר אבין לרב אשי דקא גריס אמר שמואל השולה דג מן הים בשבת כיון דיבש בו כסלע אע"פ שהוא מפרכס לאחר כן ובעוד שהוא מפרכס השליכו במים חייב משום נטילת נשמה שהיא אב מלאכה דתנן (שבת דף עג.) השוחטו כו' אמר ליה רבי יוסי ובין סנפיריו דודאי לא חי וכשאין מחוסר צידה עסקינן כגון שצדו בתוך הסל והניחו במים לחיות כדרך שעושין הדייגין: א"ל – רב אשי ולא סבר לה מר דהאי ובין סנפיריו רבי יוסי בר אבין אמרה כלומר מ"ט לא אמרת ליה משמיה שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם: סנפיריו – שפורח בהן: לא תנקטו לי בדעתייכו – אל תחשדוני שלא הבאתי לכם מזונות עד עכשיו: דסגאי – שטרחתי ואיחרתי: דהוה כריא בהוצא – סותר גדר העצים כדי להסתכל דרך הנקב: אמר ליה רבי יוסי מאי האי – מה אתה מעיין כאן: אינשו – שכחו: טשו מפניו – היו מתחבאים: ביתום ויתומה – לזווג זה לזו: העבודה – שבועה: אכלבא – אוצר של חטים: אוהבך – הקב"ה: אלא כאחד מעניי ישראל – משום דמעשה נסים הוא ואסור לאדם להנות ממעשה נסים כדאמר לעיל (תענית דף כ:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו: רבי יהודה נשיאה – היה בנו של רבן גמליאל בר רבי: לשמואל הרמתי – שיורדין גשמים בשבילו דכתיב הלא קציר חטים היום ועכשיו באין כל ישראל והטילו על ר' יהודה בן גמליאל דצווח וליכא דמשגח ביה: שנתקע – תקוע: והא לא קבלינן מאתמול – בהדייהו: גרירין – (גרירינן) גרורין ומשוכין אנו אחריהן וכמי שקבלנו עלינו: זעירא דמן חבריא – צעיר שבישיבה והאי דקרי ליה הכי משום דאושעיא אחרינא הוה התם: מעיני העדה – זקנים מאירי עיני העם: בזמן שעיניה יפות אין כל גופה וכו' – דודאי כל גופה יפה: אין עיניה יפות כו' – הואיל והנהו דבי נשיאה דהוו עיני העדה רשעים דלת העם אין צריכין לבדוק מה מעשיהם לכך לא משגחו בהו מן שמים: אתו עבדי דריש גלותא וקא מצערו ליה – לאושעיא: אמרו ליה בני מתא – לעבדי דבי נשיאה: מצער לן – מחרף ומגדף אותנו: נחית קמיה – לפני התיבה: נשא – כמו נשב: בקוסטא דחיקא – בכפר דחוק שיש בו עניות ביותר: פירא דכוורי – מחילות של דגים: כל מאן דפשע – דלא בעי מיקרי משחדינא ליה כו': ומסדרינא ליה ומפייסינא ליה – מתקנן כסדר:
השולה דג מן הים. שולה כמו מגביה כיון שיבש בו כסלע שעדיין הוא מפרכס ובשעה שמפרכס חזר והשליכו לים חייב משום נטילת נשמה שהיא אב מלאכה דתנן (שבת דף עג.) השוחטו והמפשיטו גבי אבות מלאכות:
חד שמעיה דקא גריס, אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת, כיון שיבש בו כסלע — חייב. אמר ליה: ולימא מר ובין סנפיריו! אמר ליה: ולא סבר לה מר דההיא רבי יוסי בן רבי אבין אמרה? אמר ליה: אנא ניהו. אמר ליה: ולאו קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר? אמר ליה: הין. אמר ליה: ומאי טעמא שבקיה מר ואתא הכא? אמר ליה: גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס?! בריה מאי היא? יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא, נגה להו ולא אייתי להו ריפתא, אמרו ליה לבריה: כפינן! הוו יתבי תותי תאינתא, אמר: תאנה, תאנה! הוציאי פירותיך, ויאכלו פועלי אבא. אפיקא ואכלו. אדהכי והכי אתא אבוה אמר להו: לא תינקטו בדעתייכו, דהאי דנגהנא, אמצוה טרחנא, ועד השתא הוא דסגאי. אמרו ליה: רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך. אמר להו: מהיכא? אמרו: הכי והכי הוה מעשה. אמר לו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה — יאסף שלא בזמנו. ברתיה מאי היא? הויא ליה ברתא בעלת יופי, יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה. אמר לו: מאי האי? אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי — לראותה לא אזכה? אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא, שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם. הויא ליה ההוא חמרא, כדהוו אגרי לה כל יומא, לאורתא הוו משדרי לה אגרה אגבה, ואתיא לבי מרה, ואי טפו לה או בצרי לה — לא אתיא. יומא חד אינשו זוגא דסנדלי עלה, ולא אזלה עד דשקלונהו מינה, והדר אזלה. אלעזר איש בירתא, כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוה גבאי צדקה, טשו מיניה. אזל ורהט בתרייהו, אמר להו: אשבעתיכו במאי עסקיתו? אמרו ליה: ביתום ויתומה. אמר להן: העבודה שהן קודמין לבתי. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי, ואסיק שדייה באכלבא. אתאי דביתהו אמרה לה לברתיה: מאי אייתי אבוך? אמרה לה: כל מה דאייתי, באכלבא שדיתיה. אתיא למיפתח בבא דאכלבא, חזת אכלבא דמליא חיטי וקא נפקא בצינורא דדשא, ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא, אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך! אמר לה: העבודה, הרי הן הקדש עליך, ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל. רבי יהודה נשיאה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתא מיטרא. אמר: כמה איכא משמואל הרמתי ליהודה בן גמליאל! אוי לו לדור שכן נתקע, אוי לו למי שעלתה בימיו כך! חלש דעתיה ואתא מיטרא. דבי נשיאה גזר תעניתא, ולא אודעינהו לרבי יוחנן ולריש לקיש. לצפרא אודעינהו. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הא לא קבילנא עלן מאורתא! אמר ליה: אנן בתרייהו גררינן. דבי נשיאה גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. תנא להו אושעיא זעירא דמן חברייא: ״והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה״. משל לכלה שהיא בבית אביה. כל זמן שעיניה יפות — אין כל גופה צריכה בדיקה. עיניה טרוטות — כל גופה צריכה בדיקה. אתו עבדיה ורמו ליה סודרא בצואריה, וקא מצערו ליה. אמרו להו בני מאתיה: שבקיה, דהא נמי מצער לן. כיון דחזינן דכל מיליה לשום שמים, לא אמרינן ליה מידי ושבקינן ליה, אתון נמי שבקוה. רבי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. נחית קמיה אילפא (ואמרי לה רבי אילפי), אמר ״משיב הרוח״ ונשב זיקא, ״מוריד הגשם״ ואתא מיטרא. אמר ליה: מאי עובדך? אמר ליה: דיירנא בקוסטא דחיקא דלית ביה חמרא לקידושא ואבדלתא. טרחנא (ואתינא) [ומייתינא] חמרא לקידושא ואבדלתא, ומפיקנא להו ידי חובתייהו. רב איקלע לההוא אתרא, גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. נחית קמיה שליחא דצבורא, אמר ״משיב הרוח״ ונשב זיקא, אמר ״מוריד הגשם״ ואתא מיטרא. אמר ליה: מאי עובדך? אמר ליה: מיקרי דרדקי אנא, ומקרינא לבני עניי כבני עתירי. וכל דלא אפשר ליה — לא שקלינא מיניה מידי. ואית לי פירא דכוורי, וכל מאן דפשע משחידנא ליה מינייהו, ומסדרינן ליה ומפייסינן ליה עד דאתי וקרי. רב נחמן גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתא מיטרא, אמר: שקלוה לנחמן, חבוטו מן גודא לארעא. חלש דעתיה ואתא מיטרא. רבה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתא מיטרא. אמרו ליה: והא רב יהודה כי הוה גזר תעניתא אתא מיטרא. אמר להו: מאי אעביד? אי משום תנויי — אנן עדיפינן מינייהו, דבשני דרב יהודה כל תנויי
תענית כד.