הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כ:מסכת תענית20b
נזדמן לו אדם אחד שהוא מכוער ביותר. במסכת דרך ארץ מפרש דאותו אדם היינו אליהו ולטוב נתכוין כדי שלא ירגיל בדבר: לא צריכא דנפלי מחמת גובהייהו. פי' דהוו בריאות ולא היו ראויות ליפול אלא מחמת גובהן: אמר ליה דאיכא רב אדא בהדן דנפיש זכותיה. וצ"ל דתרי רב אדא הוו דהא רב אדא בר אהבה הוה בימי רבא דמצינו בכמה מקומות אמר רב אדא בר אהבה אמר רבא והא רב אדא בר אהבה דהכא משמע דהוה חבר לרב ולשמואל מדקאמר ליה שמואל לרב וקאמר ליה הא איכא רב אדא בהדן ואנן ידענא דרב יהודה היה תלמיד דרב ושמואל ורבא הוה נולד ביום שמת רב יהודה ורב אדא היה תלמיד דרבא א"כ ע"כ צ"ל דתרי רב אדא הוו: בהכינתו. פירוש בכינוי שמכנין אותו בן אדם לגנאי בחניכתו פי' כינוי שם משפחתו שם לווי כמו שם חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות (גיטין דף פח.) כגון רבי אברהם אבן עזרא שכל בני משפחתו היו נקראים כך ודוקא לגנאי אבל לשבח מותר:
נזדמן לו אדם – יש ספרים שכתוב בהן אליהו זכור לטוב והוא נתכוון להוכיחו שלא ירגיל בדבר: ה"ג מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות שאינן ראויות ליפול ולא שראויות ליפול הי ניהו בריאות והי ניהו שאינן ראויות ליפול הי ניהו רעועות והי ניהו ראויות ליפול לא צריכא דקיימן אגודא דנהרא – מפולת שיש שם רוח חזק שמפיל החומות מפולת שאמרו מתריעין עליהן בבריאות קאמרינן שיהו החומות בריאות ואף על פי כן נופלות מכח נשיבת הרוח אבל אם היו החומות הנופלות רעועות אין מתריעין עליהן וכשאינן ראויות ליפול מתריעין עליהן ולא בראויות ליפול: לא צריכא – הא דקתני שאינן רעועות וראויות ליפול אלא כגון דקאי אגודא דנהרא על שפת הנהר שאע"פ שהיא בריאה ראויה היא ליפול שהמים מפילין אותה שמקלקלין את הקרקע ושוחקין את היסוד: כי ההיא אשיתא רעועה כו': באתרה – במקומה אף על גב דאינה ראויה ליפול דהא קמה באתרה כולי האי אפילו הכי כיון דרעועה היא לא הוו חלפי תותה אלא היה מקיף סביבותיה: מנכין – ממעטין: ה"ג לא הקפדתי בתוך ביתי ולא הלכתי בלא תורה – דכל שעתא הוה גריס: בהכינתו – שמכנים לו בני אדם כגון שם לווי: חניכתו – כמו חניכת אבות בגיטין עד י' דורות (גיטין דף פח.): ביומא דעיבא – יום המעונן דהוי רוח מנשבת ומסתפי דלא תפיל חומות: בגוהרקא – תיבה תלויה בעגלה ושרות יושבות בהן: וסייר – בודק תרגום פוקד (שמות לד) מסער כמו האי טבחא דלא סר סכינא קמיה חכם: כי הוה ליה מילתא דאסותא רמי ליה אכוזא דמיא כו' לא גרסינן: זבין ליה ושדי ליה בנהרא – להכי זבין להו דאי הוה משתייר מידי לגננין אזלא לאיבוד דמכמשא בשבת ונמצא מכשילן לעתיד לבא דלא מייתי ירקי לסעודת שבת: דסמכא דעתייהו – שנסמכין עניים לאותו ירק ואומרים אין אנו צריכין לקנות ושמא ישתייר שם כלום ואין להם מה לאכול בשבת: אין מאכילין אותן לבהמה – משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם אי נמי משום דחסה תורה על ממונן של ישראל וזרק לנהר והולכין למקום אחר ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן כך שמעתי: מילתא דשיבתא – מנהג שדים שמזיקין למי שיאכל ואינו נוטל ידיו דשיבתא כהך דגרסינן במסכת יומא (דף עז:) אמר אביי משום שיבתא והוה תלי ליה לההוא כוזא דמיא כי היכי דלימשו ידייהו מינה: בר מהא – חוץ מזו דכל מאן דבעי הוה עייל ואכל:
לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני: ״כמה מכוער כלי זה שעשית״. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי — אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר ברבי שמעון, ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. ולפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות. וכן עיר שיש בה דבר או מפולת כו׳. תנו רבנן: מפולת שאמרו, בריאות ולא רעועות. שאינן ראויות ליפול, ולא הראויות ליפול. הי ניהו בריאות, הי ניהו שאינן ראויות ליפול. הי ניהו רעועות, הי ניהו ראויות ליפול! לא צריכא, דנפלו מחמת גובהייהו. אי נמי, דקיימן אגודא דנהרא. כי ההיא אשיתא רעיעתא דהואי בנהרדעא דלא הוה חליף רב ושמואל תותה, אף על גב דקיימא באתרה תליסר שנין. יומא חד איקלע רב אדא בר אהבה להתם, אמר ליה שמואל לרב: ניתי מר נקיף! אמר ליה: לא צריכנא האידנא, דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש[א] זכותיה, ולא מסתפינא. רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעא לפנוייה. עייליה לרב אדא בר אהבה להתם, משכיה בשמעתא עד דפנייה. בתר דנפק נפל ביתא. ארגיש רב אדא בר אהבה, איקפד. סבר לה כי הא דאמר רבי ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס. ואם תימצי לומר עושין לו נס — מנכין לו מזכיותיו. אמר רב חנן: מאי קרא — דכתיב: ״קטנתי מכל החסדים ומכל האמת״. מאי הוה עובדיה דרב אדא בר אהבה? כי הא דאתמר, שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחבירי בהכינתו, ואמרי לה בחניכתו. אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא! אמר ליה: בינקותיה לא דכירנא, בסיבותיה דכירנא. דכל יומא דעיבא הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא, וסייר לה לכולה מתא. וכל אשיתא דהוות רעיעתא, הוה סתר לה. אי אפשר למרה — בני לה, ואי לא אפשר — בני לה איהו מדידיה. וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי, זבין ליה ושדי ליה לנהרא. וליתביה לעניים! זמנין דסמכא דעתייהו ולא אתו למיזבן. ולשדייה לבהמה! קסבר: מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. ולא ליזבניה כלל! נמצאת מכשילן לעתיד לבא. כי הוה ליה מילתא דאסותא, הוה מלי כוזא (דמיא) [מיניה], ותלי ליה בסיפא דביתא, ואמר: כל דבעי ליתי ולישקול. ואיכא דאמרי: מילתא דשיבתא הוה גמיר, והוה מנח כוזא דמיא ודלי ליה, ואמר: כל דצריך — ליתי וליעול דלא לסתכן. כי הוה כרך ריפתא, הוה פתח לבביה, ואמר: כל מאן דצריך ליתי וליכול. אמר רבא: כולהו מצינא מקיימנא, לבר מהא דלא מצינא למיעבד,
תענית כ: