הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כג:מסכת תענית23b
לא אסבר להו אפיה – לא החזיר להם פניו: בפניא – לפנות ערב כשהלך לביתו: דלינהו למניה – הגביה בגדיו אחר כתיפיו כדי שלא יקרעו: כי מיקשטא – בתכשיטין: לאיגרא – עלייה: זויתא – זוית: מזויתא דדביתהו – מאותו הרוח שאשתו שם עלו העבים תחלה שהיא נענית תחלה: לא אפגר – לא אתבטל ממלאכתי כמו יומא דמיפגרי רבנן (שבת דף קכט:): מ"ט דרת – מדוע נשאת הטלית על כתף אחת ולא נתת בכתף תחת המשאוי: להכי שאלה לי – להתעטף בה: ולהכי לא שאלה לי – להטיל עליה קוצין לקרעה: במיא לא חזינן – מה דאית בה ושמא ישכנו דג או נחש: דלא בדקיתו לי – אם כשרים אם פריצים דאמר מר (במס' דרך ארץ רבה פ"ה) כל אדם יהי בעיניך כלסטים: טובת הנאה חנם – דאינהו לא הוו קא אכלי דליכא ריפתא וקא מחזקינן בהו טובה חנם: ינוקא קאי בבי כנישתא – קמי רביה ולא אתי כולי יומא: דאיתתא שכיחא בביתא – כל יומא וכי מיצטריך ענייא מידי אזלה ויהבה: ועוד דמקרבא הנייתה – שדבר אכילה היא נותנת לעני והוא בלא טורח ממה שהיתה נותנת מעות ויטריח העני עד שיקנה: אי נמי – אהכי קדים ענני דידה: משום ביריוני – בורים עמי הארץ: ינוקי דבי רב – להמריך לבו ויתכוין בתפלתו: בשיפולי – בשולי בגדיו: אבא אבא – כך רגילים לקרותו כיתום שאמר אבי אבי: שאין מכירין – בין חוני לאבא כסבורין עלי שאני אביהן: ה"נ שהיה מחבא – ולא גרסי' שהיה מחבא בבית הכסא כי הוה בעי רחמי אמיא היה מחבא עצמו מרוב ענוה ומאן דגרס בית הכסא כלומר מתחבא בבגדיו כשהוא נכנס להסך את רגליו מרוב צניעות: רב הונא ורב חסדא – חסידי דבבל מפרסמין את הדבר ושל ארץ ישראל צנועין ולא מודיעין שבא המטר בשבילם: תא ליכניף אהדדי – אלמא משום חד מינייהו לא אתי מיטרא: תקיפי דארץ ישראל רבי יונה – וקא חזינן דמחמתיה אתי מיטרא: גואלקא – טשק"א בלע"ז: ואייתי בזוזא עיבורא – דגן משום כפנא שאפילו לבני ביתו לא היה מודיע: אייתי לן מר מעיבורא – דבעית למיזבן: רווחא עלמא – דליהוי שובע ואהכי לא זבני ביוקרא דהשתא: הוו קא חלפי – דבי נשיאה: התם – עלויה מערתא דרבי יונה: אינקוט – נדבקו בקרקע שעל גבי מערה ולא היו יכולין לזוז ממקומן: עתירי דבי חמי – עשירים של בית חמי: ליענו – יהיו עניים: קא דחקי לי – ליתן להן פרנסה: לא מקבלי עלי אינשי ביתי – אין אשתי מקובלת עלי שאינה יפה: מגנדרא – מתגדלת עלי מתוך גבהות יופיה. מגנדרא מלשון מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו (חולין דף ז.): עמי היתה ושלחתיה – דבר זה היה בידי שכל מה שאני מבקש היו נותנין לי ועכשיו אין תפלתי מקובלת כל כך: דמן דיוקרת – מקום:
אסבר להו אפיה. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא. כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא סיים מסאניה. כי מטא להיזמי והיגי דלינהו למניה. כי מטא למתא, נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא. כי מטא לביתיה, עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן. יתיב וכריך ריפתא ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו. פלג ריפתא לינוקי, לקשישא — חדא, ולזוטרא — תרי. אמר לה לדביתהו: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין. סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא, ואיהי בחדא זויתא, קדום סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו. כי נחית אמר להו: אמאי אתו רבנן? אמרו ליה: שדרו לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא. אמר להו: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה: ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן: מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה? אמר להו: שכיר יום הואי, ואמינא: לא איפגר. ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה? אמר להו: טלית שאולה היתה. להכי שאלי, ולהכי לא שאלי. מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה וכי מטי למיא סיים מסאניה? אמר להו: כולה אורחא חזינא, במיא לא קא חזינא. מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה? אמר להו: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה. מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא? אמר להו: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. מאי טעמא עיילא היא ברישא, והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן? אמר להו משום דלא בדיקיתו לי. מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן ״איתו כרוכו״? משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא: לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם. מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי? אמר להו: האי — קאי בביתא, והאי — יתיב בבי כנישתא. ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר לעננא דידיה? משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי, ומקרבא הנייתה. ואנא יהיבנא זוזא, ולא מקרבא הנייתיה. אי נמי: הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא [והדרו]. חנן הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל הוה, כי מצטריך עלמא למיטרא, הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה ונקטי ליה בשיפולי גלימיה, ואמרו ליה: אבא, אבא, הב לן מיטרא! אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! עשה בשביל אלו, שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא, לאבא דלא יהיב מיטרא. ואמאי קרי ליה ״חנן הנחבא״ — מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא. אמר ליה רבי זריקא לרב ספרא: תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל. חסידי דבבל רב הונא ורב חסדא, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא אמרי: ניכניף הדדי וניבעי רחמי, אפשר דמירצי הקדוש ברוך הוא דייתי מיטרא. תקיפי דארעא דישראל כגון רבי יונה אבוה דרבי מני, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא, הוה עייל לביתיה ואמר להו: הבו לי גואלקי, ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא. כי הוה נפיק לברא, אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא, דכתיב: ״ממעמקים קראתיך ה׳״, וקאי בדוכתא צניעא, ומכסי בשקא, ובעי רחמי, ואתי מיטרא. כי הוה אתי לביתיה, אמרי ליה: אייתי מר עיבורא? אמר להו: אמינא, הואיל ואתא מיטרא, השתא רווח עלמא. ותו, רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה. אישתטח על קברא דאבוה, אמר ליה: אבא אבא! הני מצערו לי. יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה. ותו: רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמר ליה: עתירי דבי חמי קא מצערו לי. אמר: ליענו, ואיענו. אמר: קא דחקו לי. אמר: ליעתרו, ואיעתרו. אמר: לא מיקבלי עלי אינשי ביתי. אמר ליה: מה שמה? חנה. תתייפי חנה. ונתייפת. אמר ליה: קא מגנדרא עלי. אמר ליה: אי הכי תחזור חנה לשחרוריתה, וחזרה חנה לשחרוריתה. הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמרו ליה: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא. אמר להו: עמי היתה, ושלחתיה. רבי יוסי בר אבין הוה שכיח קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת. שבקיה, ואתא לקמיה דרב אשי.
תענית כג: