הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כב:מסכת תענית22b
כמלא תנור תבואה או דלמא כמלא תנור פת. כמלא תנור תבואה הוי פי' כמלא חלל התנור תבואה דהיינו יותר ממלא תנור פת תא שמע כמלא פי תנור פת ואם כן מיירי בפת: ועדיין תבעי לך כמלא פי תנור כמלא עגול פי תנור. דהיינו שורה של לחם סביבות פי התנור או דלמא כי דרא דריפתא ואהדר ליה לפומיה דתנורא שורות שורות של לחם זו למעלה מזו עד פי התנור: וטהרו את הבשר. פירוש לפי שנתעכלו במעי הזאבים וטמאו את העצמות דלא מיעכלו: ועל כולן רשאי לסגף עצמו בתענית. פי' לענות נפש מתרגמינן לסגפא נפש: ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף. ונ"ל דהני תנאי ל"פ בהא דמיירי הני אמוראי בפרקין דלעיל (תענית דף יא:) אם נקרא חוטא או נקרא קדוש וכו' דהאמוראי פליגי במצי לצעורי נפשיה והני תנאי פליגי בדלא מצי לצעורי נפשיה: לאנשי משמר. פי' דהיינו אנשי מעמד דיש בישראל שהיו נחלקים למעמדות להתפלל שיתפללו על אחיהם שבגולה פי' לפי שגגותיהם שוים ונימוקים מחמת גשמים: קרן אפל. פי' שם מקום: אינבא. פירוש לנד"א בלע"ז מחמת גובהו של הר:
וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי וגו' לא עליך אני הולך היום – יאשיה יצא לקראתו למלחמה ולא נתנו לעבור בארצו ושלח לו פרעה נכה מלאכים לאמר כו': מאן אלהים – דקאמר ליה פרעה נכה חדל לך מאלהים אשר עמי: מלמד – מדכתיב ויורו המורים דמשמע יריות רבות יורו המורים: אמר רב יהודה אמר רב מלמד שעשו כל גופו ככברה: הא כתיב ונתתי שלום בארץ – ולמאי הלכתא כתביה רחמנא לאידך קרא וחרב לא תעבור בארצכם אלא אפי' חרב של שלום: שאין דורו דומה יפה – בעיני המקום: איבעיא להו כמלא תנור תבואה – דהיינו שיעור גדול יותר ממלא תנור פת דשיעור קטן הוא שאין דרך למלאות כל חלל התנור פת אלא בדפנות מדביקין אותו: ת"ש – דקתני חדא כי האי לישנא כמלא פי התנור דהיינו פת דאילו תבואה לא מצי קיימא על פי התנור: או דלמא כי דרא דריפתא – שורה של לחם הדבוקין זה אצל זה בפי התנור אי נמי שמדביקין זה למעלה מזה עד פי התנור: ובלען – כשהן שלימין: וטהרו את הבשר – שאינו מטמא טומאת מת דנתעכל ונתבטל תוך מעיו וכגון ששהו ימי עיכול ופירשא בעלמא הוא: וטימאו את העצמות – דלא מתעכלו: מפני רוח רעה – שנכנס בו רוח שידה ורץ והולך ושמא יטבע בנהר או יפול וימות: לסגף – לענות נפש מתרגמינן לסגפא נפש (במדבר ל׳:י״ד): יצטרך לבריות – כי אין בו כח להרויח ולהתפרנס מיגיעו: דכתיב לנפש חיה – החייה: חנן בן פטום אומר אין מתריעין על הדבר – אפי' בחול דגזירה היא: רמי בר רב יוד – חכם ששמו יוד: ובגולה – בבל שהיא במצולה: מתריעין על רוב גשמים – שלא ירדו: אנשי משמר ואנשי מעמד – מפרש בשלשה פרקים לקמן (תענית דף כו.): תנו עיניכם – התבוננו בתפלתכם בתעניות עליהם שלא ירדו רוב גשמים: שלא יהו בתיהם קבריהן – שעמוקה היא ונטבעים בתיהם במים: קרן אפל – שן סלע גבוה וכך שמו: וישכשך רגליו במים – כלומר לעולם אין מתפללין: והתניא ידו – עד שישכשך ידו: רגלו כידו – וכיון דיכול לשכשך ברגלו אי שוחה יכול לשכשך בידו נמי: טייעא – סוחר ישמעאל: ומיתחזי – האי טייעא וגמליה ורומחא לרבה בר בר חנה דהוה על קרן אפל: איניבא – תולעת ל"א כי אנבא לינדינ"א בלע"ז: לא שכורה – לא שתויה יותר מדאי שמטשטשין את הארץ:
אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך״. מאי: ״אלהים אשר עמי״? אמר רב יהודה אמר רב: זו עבודה זרה. אמר: הואיל וקא בטח בעבודה זרה — יכילנא ליה. ״וירו הירים למלך יאשיהו ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד״, מאי ״כי החליתי מאד״? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שעשו כל גופו ככברה. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מפני מה נענש יאשיהו — מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך. מאי דרש: ״וחרב לא תעבר בארצכם״, מאי ״חרב״? אילימא חרב שאינה של שלום, והכתיב: ״ונתתי שלום בארץ״! אלא אפילו של שלום. והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה. כי הוה ניחא נפשיה, חזא ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן, אמר: שמא חס ושלום מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה. גחין ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה, אמר: ״צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי״. פתח עליה ההיא שעתא: ״רוח אפינו משיח ה׳״. מעשה וירדו זקנים מירושלים לעריהם כו׳. איבעיא להו: כמלא תנור תבואה, או דלמא כמלא תנור פת. תא שמע: כמלא פי תנור. ועדיין תיבעי להו: ככיסויא דתנורא, או דלמא כי דרא דריפתא דהדר ליה לפומא דתנורא? תיקו. ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים כו׳. אמר עולא משום רבי שמעון בן יהוצדק: מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות והקיאום דרך בית הרעי. ובא מעשה לפני חכמים, וטיהרו את הבשר, וטמאו את העצמות. על אלו מתריעין בשבת כו׳. תנו רבנן: עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין ומפני רוח רעה — מתריעין בשבת. ועל כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית. רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דרבי יוסי — דכתיב: ״ויהי האדם לנפש חיה״ — נשמה שנתתי בך החייה. שמעון התימני אומר: אף על הדבר כו׳. איבעיא להו: לא הודו לו חכמים בשבת, אבל בחול — הודו לו, או דלמא: לא הודו לו כלל? תא שמע, דתניא: מתריעין על הדבר בשבת, ואין צריך לומר בחול. רבי חנן בן פיטום תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר: אין מתריעין על הדבר כל עיקר. על כל צרה שלא תבוא על הצבור כו׳. תנו רבנן: על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים. מאי טעמא? אמר רבי יוחנן: לפי שאין מתפללין על רוב הטובה. ואמר רבי יוחנן: מניין שאין מתפללין על רוב הטובה, שנאמר: ״הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו׳״. מאי ״עד בלי די״? אמר רמי בר רב יוד: עד שיבלו שפתותיכם מלומר ״די״. אמר רמי בר רב יוד: ובגולה, מתריעין עליה. תניא נמי הכי: שנה שגשמיה מרובין, אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד: תנו עיניכם באחיכם שבגולה, שלא יהא בתיהם קבריהם. שאלו את רבי אליעזר: עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו? אמר להם: כדי שיעמוד אדם בקרן אפל וישכשך רגליו במים. והתניא: ״ידיו״! רגליו כידיו קאמינא. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי קרן אפל, דקם ההוא טייעא כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה מיתחזי איניבא. תנו רבנן: ״ונתתי גשמיכם בעתם״, לא שכורה, ולא צמאה, אלא בינונית. שכל זמן שהגשמים מרובין — מטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות. דבר אחר:
תענית כב: