הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יג:מסכת תענית13b
אין הבוגרת רשאה לטול עצמה. אומר ר"י דהא רשאה לאו דוקא אלא ה"ק אין הבוגרת חייבת הא נערה חייבת: אלא בצונן. וקאמר נערה רשאה כלומר דאסורה ואת אמרת דבצונן מותר וקשה לרבא דאמר דבצונן מותר ומשני כי קתני אכיחול ואפירכוס: אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה. והכי פסק בשמעתא דתפלת תענית בשומע תפלה ואין יחיד קובע ברכה לעצמו לכך צריך כשאומר עננו בש"ת (דצריך) לאומרו קודם שאומר הברכה כשמגיע לעננו קודם שיתחיל לומר כי אתה ש"ת עמך ישראל ברחמים יאמר עננו ולא יחתום אלא יאמר כי אתה ה' עונה בעת צרה ומושיע ואח"כ כי אתה ש"ת עמך ישראל ברחמים בא"י שומע תפלה אבל שליח צבור אומר גואל ישראל וקובע ברכה וחותם: תנא ושייר. פי' תנא עשיית מלאכה ושייר כ"ד ברכות פי' כ"ד ברכות שבתעניתא היו מוסיפין ו' ברכות כדמפרש לקמן ברפ"ב (תענית דף טו.): מאי שייר דהאי שייר כו'. פי' דמשום חדא מילתא לא הוי לתנא לשייר וא"ת הכא קאמר דלא תנא ושייר דהא אין בין קאמר דמשמע דאין בין זה לזה אלא אלו בלבד וקשה דהא במגילה (דף ח.) קתני אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן ואנו יודעין דיש חילוק אחר דנדרים אינן באים אלא מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ונדבות באות מן המעשר כדאמר (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים ואכלת דכתיב גבי מעשר וי"ל דהתם נמי דזה וזה שוה והני מילי גבי שלמים יש חילוק והא דקתני אין בין מיירי בעולות דאין בין עולות דנדרים לעולות דנדבה אלא שהנדרים חייב באחריותן מה שאין כן בנדבה דהא אין בין עולות דנדרים לעולות דנדבות אלא חילוק זה דהא כל עולות אינן באין אלא מן החולין: ותסברא והא שייר תיבה. פי' מפרש לקמן (תענית דף טו:) שמוציאין התיבה ברחוב העיר (באמצעיות) באחרונות ותסברא דהא שייר תיבה פי' וליכא למימר דבאיסורא קמיירי דהא דמתריעין ונועלין מאי איסור איכא:
אין הבוגרת – שהביאה שתי שערות רשאה לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה הא נערה שאינה ראויה להינשא עדיין עד שתבגר רשאה דבת חיוב אבילות היא וקטנה אינה חייבת ולא כלום: בימי אבל אביה – אפילו אירע אבילות לאביה שמת בנו אי נמי שמת אביה ממש אע"פ שהיא בת חיוב אבילות אינה רשאה לנוול: אלא לאו בצונן – ואפ"ה נערה אינה רוחצת בצונן אלמא דאבל אף בצונן אסור: אכיחול ואפירכוס – ולא קא מיירי ברחיצה כלל פירכוס בשיער כבוס בבגדים רחיצה בגוף: זאת אומרת – מדמוקמינן לה בכיחול ופירכוס הוא הדין לתכבוסת: תפלת תענית – עננו: בין גואל לרופא – ברכה בפני עצמה: וכי יחיד – חשוב כל כך שיהו מתקנין לו ברכה בפ"ע להוסיף בתפלתו: בשומע תפלה – שכוללה בתוך הברכה וחותם בשומע תפלה דאותה ברכה וחתימתה משמע בין אתענית בין אכל מילי: אין בין יחיד לצבור – גבי תענית: שזה – יחיד מתפלל ביום תעניתו שמונה עשרה וכולל תפלת תענית בשומע תפלה: תשע עשרה – דקבע ליה בין גואל לרופא סתם תפלה קרי שמונה עשרה דברכת ולמלשינים ביבנה תקנוה כדאמרינן בברכות (דף כח:): כ"ד הויין – בפירקין דלקמן (תענית דף טו.) דכ"ד ברכות הוו ביומא דתעניתא והכא קתני י"ט ותו לא: וצבור – יחיד שקיבל עליו תענית צבור אלמא יחיד קובע ברכה לעצמו כשקיבל תענית צבור: בקמייתא – בג' תעניות ראשונות דליכא כ"ד כדאמרינן בפרק סדר תעניות כיצד בגמ' (שם): דאלו מותרין בעשיית מלאכה וכו' – ראשונות דלא חמירי כולי האי הא לכ"ד ברכות זה וזה שוין וקס"ד דאיתנהו לכ"ד באמצעיות מדקמתריץ קמייתא דליכא כ"ד מכלל דבאמצעיתא איתנהו ולא היא דליתנהו אלא באחרונות כדקתני התם ומשום דהא מילתא קמייתא מש"ה פריך ליה מכ"ד דליתנהו באמצעיות: תנא ושייר – תנא מילי דאיתנהו בין אמצעיות לראשונות ושייר אין בין לאו דוקא הוא כדמוכח לקמן גבי אידך: ה"ג מאי שייר דהאי שייר אלא באיסורי קא מיירי בתפלות לא קא מיירי ומאן דגריס שייר תיבה מוציאין את התיבה כו' שיבוש הוא דאינה אלא באחרונות כדבסמוך ומיפשט פשיטא ליה דאינה אלא באחרונות: מאי שייר דהאי שייר – דלא אורחא דתנא למתני כל מילי ולשיורי חדא אלא לעולם כ"ד בקמייתא ליתנהו ולהכי לא חשיב להו באין בין דבתפלה לא קמיירי: באמצעיות נמי ליכא כ"ד – אלא באחרונות כדאמרינן התם: שבאלו – האחרונות מתריעים ונועלין כדתנן נמי במתני' הא לכ"ד זה וזה שוין דבתרוייהו איתנהו:
הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה. הא נערה — רשאה. מאי לאו ברחיצה, ובמאי? אילימא בחמין, אין הבוגרת רשאה?! והאמר רב חסדא: אבל אסור להושיט אצבעו בחמין! אלא לאו, בצונן. לא, אכיחול ופירכוס. לימא מסייע ליה, דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי בר חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה! אמרי: התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה. דתניא: תכפוהו אבליו זה אחר זה, הכביד שערו — מיקל בתער, ומכבס כסותו במים. אמר רב חסדא: בתער — אבל לא במספרים, במים — ולא בנתר ולא בחול ולא באהל. איכא דאמרי, אמר רבא: אבל אסור בצונן כל שבעה. מאי שנא מבשר ויין? התם לפכוחי פחדיה הוא דעביד. לימא מסייע ליה: אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה. הא נערה — רשאה! במאי, אילימא בחמין: אין הבוגרת רשאה?! והאמר רב חסדא: אבל אסור להושיט אצבעו בחמין! אלא לאו, בצונן. לא, אכיחול ופירכוס. אמר רב חסדא: זאת אומרת, אבל אסור בתכבוסת כל שבעה. והלכתא: אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין ובין בצונן כל שבעה. אבל פניו ידיו ורגליו, בחמין — אסור, בצונן — מותר. אבל לסוך, אפילו כל שהוא אסור. ואם לעבר את הזוהמא — מותר. צלותא דתעניתא היכי מדכרינן? אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה, ודרש: יחיד שקיבל עליו תענית — מתפלל של תענית, והיכן אומרה — בין ״גואל״ ל״רופא״. מתקיף לה רב יצחק: וכי יחיד קובע ברכה לעצמו? אלא אמר רב יצחק: ב״שומע תפלה״. וכן אמר רב ששת: ב״שומע תפלה״. מיתיבי: אין בין יחיד לצבור, אלא שזה מתפלל שמונה עשרה, וזה מתפלל תשע עשרה. מאי ״יחיד״ ומאי ״צבור״? אילימא יחיד — ממש, וצבור — שליח צבור, הני תשע עשרה? עשרין וארבע הוו! אלא לאו, הכי קאמר: אין בין יחיד דקבל עליו תענית יחיד ליחיד שקבל עליו תענית צבור, אלא שזה מתפלל שמונה עשרה, וזה מתפלל תשע עשרה. שמע מינה: יחיד קובע ברכה לעצמו! לא, לעולם אימא לך שליח צבור, ודקא קשיא לך: שליח צבור עשרין וארבע מצלי — בשלש תעניות ראשונות, דליכא עשרים וארבע. ולא? והא ״אין בין״ קתני: אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות, אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה, ובאלו אסורין בעשיית מלאכה. הא לעשרים וארבע — זה וזה שוין! תנא ושייר. מאי שייר דהאי שייר? ותו: והא ״אין בין״ קתני! אלא, תנא באיסורי קא מיירי, בתפלות לא מיירי. ואי בעית אימא: באמצעייתא נמי לא מצלי עשרים וארבע. ולא?! והתניא: אין בין שלש שניות לשבע אחרונות, אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות. הא לכל דבריהן — זה וזה שוין! וכי תימא הכא נמי תנא ושייר — והא ״אין בין״ קתני! ותסברא ״אין בין״ דוקא?
תענית יג: