הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כא.מסכת תענית21a
משום דנפישי בני מחוזא – דאיכא עניי טפי וקא מיכלי קרנא: דחיקא להו – עניות: כי לא יהיה בך אביון – בך בעצמך: חיי העולם הבא – תורה: חיי שעה – עולם הזה זה סחורה: קיימא ליה שעתא – עתיד להתגדל ואין זמנו למות: שמע מינה – מדאנא שמעתיה איהדר איזיל לתורתי: עד דאתא אילפא – ממקום שהלך שם לסחורה: מלך רבי יוחנן – מינוהו ראש ישיבה עליהן מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן ומעשירין אותו כדאמרינן לגבי כהן גדול בסיפרא וביומא (דף יח.) והכהן הגדול מאחיו גדלוהו משל אחיו: אמרו לו – אנשי המקום לאילפא: אי אתיב מר וגריס – אם היית יושב ועוסק בתורה היינו ממליכין אותך כמו שעשינו לר' יוחנן דאילפא הוי גמיר טפי מר' יוחנן: תלא נפשיה באסקריא – כלונס עץ ארוך תקוע בלב הספינה שמניחין עליה מכסה וילו"ן בלע"ז: דשאיל לי כו' – כלומר אף על גב דעבדי עיסקא גריסנא אנא טפי מיניה: דבי ר' חייא ודבי ר' אושעיא – דהוו מסדרי מתניתא על פי רבינו הקדוש שהיה רבם: ולא פשיטנא ליה ממתני' – דאשכחנא משנה כוותיה דההיא ברייתא: תנא ליה – שנה לפניו כלומר בעא מיניה: האומר תנו שקל לבניי – מי שמת והניח ממונו ביד איש נאמן ואמר תנו שקל חצי סלע לבניי להוצאה בשבוע: וראויין לתת להן סלע – שיש לו בנים הרבה ואין מסתפקין לשבת בפחות מסלע: נותנין להם סלע – דאי הוה בדעתיה דלא למיתן להו אלא שקל היה מצוה אל תתנו להן אלא שקל והאי דקאמר תנו להן שקל ולא אמר תנו סלע משום דבעי לזרוזינהו כדאמרן בכתובות (דף ע.) כדי לזרזן במשא ובמתן כדי שיטרחו וילמדו דרך ארץ וירויחו: אם מתו ירשו אחרים תחתיהן – אע"ג דאמר תנו שקל ולא אמר אל תתנו אלא שקל גלי בדעתיה דלא בעי למיתב להו אלא שקל בשבת כי היכי דאי מתו ירשו אחרים תחתיהן: אמר ליה – אילפא: הא מני – דקתני אע"ג דלא ספקי בבציר מסלע לא יהבינן להו אלא שקל ר"מ היא דאמר במסכת כתובות במתני' (דף סט:) מצוה לקיים דברי המת דאי לאו מצוה מן הדין נותנין להן כל הראוי להן שהרי כל הממון שלהן הוא ואין בו לאותן אחרים כלום אלא לאחר מיתתן אם יש מותר יש להן ואם לאו לא יטלו ומתוך שרוצין אנו לקיים דבריו שירשו אחרים תחתיהם אנו מקמצין את הממון כדי שיהא שם מותר: והיה מטתו מונחת כו' – רגלי המטה מונחין בספלים מלאים מים שלא יעלו אליו נמלים דרך רגלי המטה מפני שהיה גידם ואם היו עולים אינו יכול ליטלם בידיו ולזורקן: דסלקי ליה – כל המאורע לו אפילו רעה: בת בההיא דיורא – לן לילה אחת באותו המלון: לסיפטיה – ארגז שלו: לכולהו – שונאיהן של ישראל: כחד מינייהו – כאחד משרי קיסר: מעפרא דאברהם הוא – כשנלחם עם המלכים: גילי – קשין: ביתו – לנו במלון: ה"ג עיר גדולה המוציאה אלף וחמש מאות רגלי יצאו הימנה תשעה מתים וכו' – אלף וחמש מאות איש דהיינו פי שלשה בעיר קטנה: כפר עמיקו שלשה מתים בשלשה ימים – מת אחד בכל יום:
אמרו ליה לאילפא אי יתיב מר לא הוה מלך מר. פי' כלומר לא היית מולך לראש ישיבה וי"מ בניחותא דמר קאי אר' יוחנן כלומר אי יתיב מר לא הוה מליך ר' יוחנן:
דנפישי בני חילא דמחוזא. אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין ״אפס כי לא יהיה בך אביון״. אזלו, אותיבו תותי גודא רעיעא, הוו קא כרכי ריפתא, אתו תרי מלאכי השרת. שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר, ואוקי בנפשאי ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״. רבי יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא, מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס, לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין, נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת, והן ראויין לתת להם סלע — נותנין להם סלע. ואם אמר: אל תתנו להם אלא שקל — אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר: אם מתו ירשו אחרים תחתיהם — בין שאמר ״תנו״ בין שאמר ״אל תתנו״ — אין נותנין להם אלא שקל. אמר ליה: הא מני — רבי מאיר היא, דאמר: מצוה לקיים דברי המת. אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין. והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת בקשו תלמידיו לפנות מטתו, ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים, ואחר כך פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך — יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך — יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך — יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך. ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו — דכל מילתא דהוה סלקא ליה, אמר: גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר, אמרו: מאן ייזיל — ייזיל נחום איש גם זו, דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות. אזל, בת בההוא דירא. בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא. כי מטא התם, שרינהו לסיפטי, חזנהו דמלו עפרא. בעא מלכא למקטלינהו לכולהו, אמר: קא מחייכו בי יהודאי. אמר: גם זו לטובה. אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו, אמר ליה: דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא — הוו סייפי, גילי — הוו גירי, דכתיב: ״יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו״. הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה וכבשוה. עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות, ושדרוהו ביקרא רבה. כי אתו, ביתו בההוא דיורא, אמרו ליה: מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי? אמר להו: מאי דשקלי מהכא אמטי להתם. סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא, אמרו ליה: האי עפרא דאייתי הכא — מדידן הוא. בדקוה ולא אשכחוה, וקטלינהו להנך דיוראי. אי זו היא דבר — עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו׳. תנו רבנן: עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי, כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה — הרי זה דבר. ביום אחד או בארבעה ימים — אין זה דבר. ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, ויצאו הימנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה — הרי זה דבר.
תענית כא.