הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ל:מסכת תענית30b
בין תנור לכיריים – מקום מנוול שבבית: אינו רואה סימן ברכה – מאותה מלאכה: כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם – בתשעה באב כלומר בסעודה המפסיק בה: עוברות ומניקות – שאינן יכולות לישן על גבי קרקע: ביכול – שאפשר לו: מאי בינייהו – כיון דזה מודה לו ביכול וזה מודה לו בשאינו יכול: שאר מטות – שבבית שאינו שוכב בהן ר' יהודה דמחייב במתני' בכפיית המטה קמחייב נמי ביכול בשאר מטות ורבנן סברי מטתו כופה ולא שאר מטות וכדתניא גבי אבל: שניתנו בו לוחות אחרונות – שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות ובי"ח טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום נשתהה שם שמונים יום ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב (דברים ט׳:ט׳) ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה וארבעים יום עמד כבראשונה חשוב מי"ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים ותשעה דתשרי הרי שמונים יום וליל צום השלים כנגד לילו של י"ז תמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו פ' שלמין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי כך שמעתי: שהותרו שבטים לבא זה בזה – דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו' (במדבר ל״ו:ט׳) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב: זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – זה מיעוט הוא כלו' לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה בדור של בנות צלפחד: לבא בקהל – לישא נשים לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם כדכתיב בשופטים (כא): ממנו – מיעוט הוא דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לא גזרו אלא מהם (ממנו) אבל מבניהם לא גזרו: שכלו מתי מדבר – דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט: דאמר מר כו' – לפיכך יו"ט הוא: לא היה הדבור עם משה – ביחוד וחיבה דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום:
תנור לכיריים ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. תנן התם: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, מקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. ובכל מקום, תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם. תניא נמי הכי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם, כדי שיתענה. תניא אידך, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב — כאילו אוכל ושותה ביום הכפורים. רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב — אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים — אינו רואה בשמחתה, שנאמר: ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה״, מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים — אינו רואה בשמחתה. תניא נמי הכי: כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב — עליו הכתוב אומר: ״ותהי עונותם על עצמותם״. רבי יהודה מחייב בכפיית המטה, ולא הודו לו חכמים. תניא, אמרו לו לרבי יהודה: לדבריך, עוברות ומניקות מה תהא עליהן? אמר להם: אף אני לא אמרתי אלא ביכול. תניא נמי הכי: מודה רבי יהודה לחכמים בשאינו יכול, ומודים חכמים לרבי יהודה ביכול. מאי בינייהו? איכא בינייהו שאר מטות. כדתניא: כשאמרו לכפות המטה, לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל המטות כולן הוא כופה. אמר רבא: הלכתא כתנא דידן, ולא הודו לו חכמים כל עיקר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים — משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? ״זה הדבר אשר צוה ה׳ לבנות צלפחד וגו׳״ — דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: ״ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה״. מאי דרוש? אמר רב: ״ממנו״, ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר: ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות. וידבר ה׳ אלי״. אלי היה הדבור. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר:
תענית ל: