הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יב.מסכת תענית12a
הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום – כלומר לא אמרו במתענה שאכל בו ביום כגון שהתחיל להתענות עד חצי היום ואח"כ אכל דאין זה עינוי ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום דאינו תענית של כלום אלא כשהשלים כל היום אע"פ שלא קיבלו עליו מאתמול ופריך אי דקבל עליו להתענות עד חצי יום והדר מתענה כל היום האי תעניתא מעלי' הוא ופשיטא דתענית גמור הוא ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל עליו ולא איצטריך לאוקומי הלכה בהכי דזהו תענית גמור והאי מקשה סבר דהאי הלכה מתענין לשעות כמשמעו דיכול להתענות עד חצי היום מתענה קרינא ביה: לא צריכנא דממליך אימלוכי – כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טרדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי יום ממליך אמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום: שלא שקעה עליו חמה – שלא התענה עד אותה שעה: אנשי משמר – כהנים ולוים העובדין מתענין כדלקמן בפרק סדר תעניות: ולא משלימין – לפי שהן עסוקין בעבודה ואין יכולים להשלים אלמא אע"ג דאינו משלים מתענה קרי ליה: לצעורי נפשייהו – עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו ולא לקובעו עליו חובה כלל וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל: מבני (סנאב) בן בנימין – משבט בנימין: שיום טוב שלנו היה – כדלקמן בשלשה פרקים (תענית דף כו.) זמן עצי כהנים והעם כו' עד בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה בעשרה בו בני (סנאב) בן בנימין שעל ידי מעשה קבעו להן חכמים להתנדב עצים ולהביא למערכה וכשמגיע זמנו מביאין אותן ומדליקין אותן על גבי המזבח אע"פ שהיו שם שאר עצים הרבה משא"כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין אותן בזמן שיש עצים אחרים במסכת מנחות (דף קו:) אמרינן המתנדב עצים לא יפחות משני גזירין ועצים טעונין קמיצה טעונים הגשה כו': דאמר רבי יוחנן – פעמים שהיה אומר אהא בתענית עד שאבוא לביתי ואי מטי לביתיה בשתים או בג' שעות ביום הוה אכיל וקרי ליה מתענה: לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה – דלא ליטרחוהו למיכל בהדייהו שהיה מבקש הימנו שיאכל עמו היה אומר כן שלא יטריחנו לאכול עמו ומיהו לא הוי תענית שאם היה רוצה היה אוכל מיד ואין בנדרו כלום: ואי יתיב מאי – מי סליק לתענית אי לא: למפוחא – הוא המפוח שנופחין בו הנפחין את האור המתמלא ברוח אף זה נתמלא רוח שלא אכל בחנם: במנחה – בזמן המנחה ואפילו בשוק אומר הריני מחר בתענית: בתפלת המנחה – בסופה תוספת ריצוי ותחנונים עד שאומר הריני מחר בתענית ודוקא נקט מנחה משום דסמוך לתחלת יום תעניתו לאפוקי תפלת יוצר ודיקא נמי מדפסיק שמואל ופליג אדרב דאמר בזמן המנחה שיעורא יתירא: כדכתיב במגילת תענית – לסוף ימים טובים הכתובים במגילת תענית כתיב בה מקדמת דנא ייסר לעיל מינה תני אילין יומיא די לא להתענאה בהון להן כל איניש דייתי עלוה תענית מן קדמת דנא לפני אלו ימים טובים כגון שקיבל עליו עשרה תעניות או עשרים ונכנסו אלו הימים בהם: ייסר בצלו – בתפלה ואי לא קבליה עליה בתפלת המנחה לא דחי להנך ימים טובים אלמא דעיקר תענית בעי לקבולי בתפלת המנחה עילויה ואי לא קבליה עילויה בתפלת המנחה לא עשה כלום: ייסר – לשון ואסרה אסר (במדבר ל): בצלו – צלותא איכא דאמרי לשון נדר שקבל עליו להתענות כמו הרימותי ידי אל ה' (בראשית י״ד:כ״ב) דמתרגמינן ארימית ידי בצלו ואין רבי מודה האי דקתני דכתיב משום דמגילת תענית היתה נכתבת לבד לזכרון נסים: וחד אמר יאסר – דלא הוי תני ייסר בצלו דמשמע דוקא כדאמרינן אי מקבל בתפלת המנחה אין ואי לא לא אלא יאסר דמשמע יהא אסור לאכול אי אתי עליה תעניות מן קדמת דנא בין בתפלה בין שלא בתפלה: מאי היא – מאי קסבר ומשני כדתניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולה כלומר כדמפרש בהדיא אם נדרו קודם לגזרתנו כו' ולא שנא בין בתפלה בין שלא בתפלה: קודם גזרתנו – קודם שגזרו חכמים ימים טובים הללו אבל משגזרו אע"פ שהתחיל תעניותיו קודם הזמנים הללו לא דחו: עד מתי אוכל ושותה – בלילה כשמתענה למחר בכל תעניות שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי: עד קרות הגבר – אפילו פעם ראשונה קאמר מדקאמר גבי יוצא יחידי בלילה בסדר יומא (דף כא.) עד שישלש: שלא גמר סעודתו – אבל גמר דברי הכל אינו אוכל: אכל ועמד – אע"פ שבירך ועמד משולחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום: שלא סילק – את הטבלא דלאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה וכסעודה אריכתא דמיא: איכא דאמרי אמר רבא כו' – והלכה כאיכא דאמרי אוכל ושותה עד שיישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר כרבי: אבל ישן – הפסקה היא ושוב אינו אוכל: התם – לאו ישן ממש אלא מתנמנם שומיליי"ר בלע"ז:
כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. פי' במסכת ע"ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לד.) וכן בחלוק שאין לו אימרא פירש התם וכל הפסק דמתענין לשעות דכל תענית צריך לקבלו מבערב בתפלת המנחה בשומע תפלה ואם הוא שבת באלהי נצור וצריך שיאמר למחר אהיה בתענית יחיד כי היכי דליכא למטעי בתענית צבור: התם לצעורי נפשיה בעלמא. ואע"ג דאמרינן (ר"ה דף יח:) משחרב בית המקדש בטלה מגילת תענית והאי עובדא דרבי אליעזר בר צדוק היה לאחר חורבן דאי קודם החורבן אמרינן (שם) כיון שיש שלום אין שם גזירות המלכות האי תנא סבר דלא בטלה: יאסר. פי' יאסר באל"ף הוי לשון אסור שאסר עצמו וייסר הוי לשון הסרה כלומר יסור מן הנדר יהיה מותר לאכול למחר שיהיה יום טוב ואין להתענות: ואם גזרתנו קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו. אומר רש"י ידחה נדרו מכל וכל ולא ישלים אותו תענית והר"י מסופק בדבר ויש להחמיר דדוקא אותו יום לא יתענה אבל ישלים אותו ליום מחר וכן יש ליזהר שלא להתענות בראש חדש ובחנוכה ובפורים דמאלו ודאי לא בטלה מגילת תענית:
דאמרת מתענין לשעות — והוא שלא טעם כלום עד הערב. אמר ליה אביי: הא תענית מעלייתא היא! לא צריכא — דאימלך אימלוכי. ואמר רב חסדא: כל תענית שלא שקעה עליו חמה — לא שמיה תענית. מיתיבי: אנשי משמר מתענין ולא משלימין! התם, לצעורי נפשיה בעלמא הוא. תא שמע, דאמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני מבני בניו של סנאה בן בנימין, ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו — מפני שיום טוב שלנו הוא. התם נמי, לצעורי נפשיה בעלמא הוא. תא שמע, דאמר רבי יוחנן: אהא בתענית עד שאבוא לביתי. התם, לשמוטי נפשיה מבי נשיאה הוא דעבד. אמר שמואל: כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום — לאו שמיה תענית. ואי יתיב, מאי? אמר רבה בר שילא: דמי למפוחא דמליא זיקא. אימת מקביל ליה? רב אמר: במנחה, ושמואל אמר: בתפלת המנחה. אמר רב יוסף: כוותיה דשמואל מסתברא, דכתיב במגילת תענית: להן, כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא — ייסר. מאי לאו — ייסר עצמו בצלו? לא — יאסר עצמו. פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי. חד אמר: ייסר, וחד אמר: יאסר. מאן דאמר ייסר — כדאמרינן. למאן דאמר יאסר — מאי היא? דתניא במגילת תענית: כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא יאסר. כיצד? יחיד שקיבל עליו שני וחמישי ושני של כל השנה כולה, ואירעו בם ימים טובים הכתובין במגילת תענית, אם נדרו קודם לגזרתנו — יבטיל נדרו את גזרתנו, ואם גזרתנו קודמת לנדרו — תבטל גזרתנו את נדרו. תנו רבנן: עד מתי אוכל ושותה — עד שיעלה עמוד השחר, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: עד קרות הגבר. אמר אביי: לא שנו אלא שלא גמר סעודתו, אבל גמר סעודתו — אינו אוכל. איתיביה רבא: גמר ועמד — הרי זה אוכל! התם כשלא סילק. איכא דאמרי, אמר רבא: לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן — אינו אוכל. איתיביה אביי: ישן ועמד — הרי זה אוכל! התם במתנמנם. היכי דמי מתנמנם? אמר רב אשי:
תענית יב.