הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ט:מסכת סוטה9b
מרים המתינה למשה שעה אחת - לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממדת פורענות על אחת חמש מאות אבל קשיא לרבי והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה יום לשנה אם כן היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים ועוד בפ"ק דחגיגה (דף ה:) דדרש רבי יוחנן אותי יום יום ידרושון שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד כאילו עוסק כל השנה כולה וכן במדת פורענות כתיב (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום וגו' אלמא דכי הדדי נינהו:
נחש הקדמוני - נתן עיניו בחוה ובא עליה והיינו דכתיב (בראשית ג׳:י״ג) הנחש השיאני לשון תשמיש ונשואין הוא: נטלו הימנו - קומה זקופה: יהא מלך - שלכך עשאו ערום מכל: אני אמרתי יהלך בקומה זקופה - מקללתו אתה למד וכן כל אלה אתה למד מקללתן: קין - נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל ששתי תאומות נולדו עמו והיינו דכתיב (בראשית ד׳:ב׳) את אחיו את הבל שני אתים שני ריבויים: קרח - על הכהונה ונבלע: בלעם - בממונו של בלק לקלל את ישראל ונהרג במדין שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל בעצתו: דואג - אביר הרועים וגדול שבתלמידים היה ונתקנא בדוד שראהו נבון דבר ואיש תואר ומראה פנים בהלכה כדכתיב (שמואל א ט״ז:י״ח) הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וגו' ואמר באגדה דחלק (דף צג:) דכל הפסוק הזה דואג אמרו בלשון הרע: ואחיתופל - נתן עיניו במלוכה כדאמר בחלק (דף קא:) ראה אש יוצא מאמתו וכסבור שעתיד למלוך. ומה שבידו נטלו הימנו לא יחצו ימיהם: גחזי - בממונו של נעמן ונצטרע: ואדוניה - באבישג ונהרג: ועוזיה - בכהונה והצרעת זרחה על מצחו (דברי הימים ב כ״ו:י״ט): כי לייט כו' - וקללה היא תחלת הפורענות: מיהו כי בדקי מיא כי אורחייהו בדקי - שבמעיים נכנסו תחילה ומקלקלות אותן ואח"כ נופלות לירך: שלא להוציא לעז - שיאמרו לא עשו כסדר האלה ואין פורענות זו על ידן: מתני' שמשון הלך אחר עיניו - כדיליף לקמן: על עשר פלגשי אביו - כדכתיב בספר שמואל (ב טו) ויעזוב עשר נשים פלגשים לשמור הבית: לונביות - חניתות: לב אביו ולב ב"ד - דכתיב (שם) אלכה נא ואשלמה את נדרי וגו' וכתיב את אבשלום הלכו מאתים איש קרואים והולכים לתומם ואמרינן בסוטה דירושלמי קרואים מדוד שעל ידי מצות דוד הלכו עמו אמר לו כתוב לי שילכו עמי אותן שנים שאבחר וכתב לו והיה מראה חותמו של דוד לשנים והולכים אחריו וכן לשנים אחרים עד שכינס מאתים וכולן ראשי סנהדראות הרי לב אביו ולב ב"ד ולב אנשי ישראל דכתיב בקרב איש להשתחוות וגו' וכתיב מי ישימני שופט בארץ וכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל: ואין באחיו גדול ממנו - שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים: מי לנו - לענין כבוד קבורה לקבר בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו הרי שבמדה שמדד לקבור את יוסף ע"י גדול בה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה: גמ' בעיניו מרד - ע"י עיניו מרד בבוראו: כי מה' הוא - שחשק באותה אשה כדי להתגרות בפלשתים: והכתיב וירד שמשון תמנתה - וירא שם אשה מבנות פלשתים ותיטב בעיני שמשון ומעשה של זו שבתמנת קודם למעשה של זו שבעזה: תחילת קלקולו מיהא בעזה הוה - דההיא דתמנת לאו קילקול הוא כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות: שדילדלה - עקרה כמו אבני הר שנדלדלו: מנא ידעה - הלא כמה כזבים אמר לה קודם לכן ומצאתו שקרן: נכרין דברי אמת - מתקבלין ומיושבין ודבורים על אופניהם ראתה שערו גדול ולא היה שותה יין והבינה שהדברים האחרונים שאמר לה שבדבר הזה היה כחו גדול אמת הן: ותאלצהו - לשון דוחק ומצוקה: בשעת גמר ביאה - תאות האדם מרובה: דברים האסורים לנזיר - משרת ענבים כגון נזיר ששרה ענבים במים ויש בהם טעם יין דלא נפקא מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו׳:ד׳): מכתש - מקום קביעות השן: איוה לדבר טמא - לישא בת אל נכר: בדבר טמא - לחי החמור שאלמלא הוא היה מת בצמא: רוח ה' - רוח נבואה ששרתה על יעקב: מקשקשת לפניו - ללוותו באשר הולך:
מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו — מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו. אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ״ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה״. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו — ״על גחונו ילך״. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו — ״עפר יאכל״. הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה, עכשיו — ״איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה״. וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן — שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם. מה שביקשו — לא ניתן להם, ומה שבידם — נטלוהו מהם. בירך התחילה בעבירה וכו׳. מנא הני מילי? אילימא משום דכתיב: ״בתת ה׳ את ירכך נופלת ואת בטנך צבה״ — והכתיב: ״וצבתה בטנה ונפלה ירכה״? אמר אביי: כי לייט — לייט תחילה ירך, והדר בטן לייט, ומיא כי בדקי — כי אורחייהו בדקי, בטן ברישא והדר ירך. בקללה נמי כתיב: ״לצבות בטן ולנפל ירך״! ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך, שלא להוציא לעז על מים המרים. מתני׳ שמשון הלך אחר עיניו — לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: ״ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו״. אבשלום נתגאה בשערו — לפיכך נתלה בשערו. ולפי שבא על עשר פלגשי אביו — לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר: ״ויסבו עשרה אנשים נושאי כלי יואב״. ולפי שגנב שלש גנבות: לב אביו, ולב בית דין, ולב ישראל, שנאמר: ״ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל״ — לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים, שנאמר: ״ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום״. וכן לענין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר: ״ותתצב אחותו מרחוק״ — לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר: ״והעם לא נסע עד האסף מרים״. יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר: ״ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו עמו גם רכב גם פרשים״. מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר: ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו״ — מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר: ״ויקבר אותו בגי״. לא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר: ״והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך״. גמ׳ תנו רבנן: שמשון בעיניו מרד, שנאמר: ״ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני״ — לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: ״ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו״. איני? והכתיב: ״ואביו ואמו לא ידעו כי מה׳ היא״. כי אזל מיהא — בתר ישרותיה אזל. תניא, רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה. תחילת קלקולו בעזה, דכתיב: ״וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו׳״, לפיכך לקה בעזה דכתיב: ״ויורידו אותו עזתה״. והכתיב: ״וירד שמשון תמנתה״? תחלת קלקולו מיהא בעזה הוה. ״ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שרק ושמה דלילה״. תניא, רבי אומר: אילמלא לא נקרא שמה ״דלילה״ — ראויה היתה שתקרא דלילה: דילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו. דילדלה את כחו — דכתיב: ״ויסר כחו מעליו״. דילדלה את לבו — דכתיב: ״ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו״. דילדלה את מעשיו — דאיסתלק שכינה מיניה, דכתיב: ״והוא לא ידע כי ה׳ סר מעליו״. ״ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו״. מנא ידעה? אמר רבי חנין אמר רב: ניכרין דברי אמת. אביי אמר: ידעה בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה. כיון דאמר ״נזיר אלהים אני״, אמרה: השתא ודאי קושטא קאמר. ״ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו״. מאי ״ותאלצהו״? אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו. ״ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא״. מאי ״כל טמא״? ותו: עד השתא דברים טמאים קאכלה?! אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: דברים האסורים בנזיר. ״ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי״. אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: הוא איוה לדבר טמא — לפיכך נתלו חייו בדבר טמא. ״ותחל רוח ה׳ וגו׳״. אמר רבי חמא ברבי חנינא: חלתה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב: ״יהי דן נחש עלי דרך״. ״לפעמו במחנה דן״, אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג. כתיב הכא: ״לפעמו במחנה דן״, וכתיב התם: ״פעמן ורמן״. ״בין צרעה ובין אשתאול״, אמר רבי אסי: צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ועקרן שמשון וטחנן זה בזה. ״והוא יחל להושיע את ישראל״, אמר רבי חמא ברבי חנינא:
סוטה ט: