הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מו:מסכת סוטה46b
איתן מושבך ושים בסלע קנך - אלמא איתן הוא סלע: מוסדי ארץ - הם הרים וכל הר של אבנים הוא: שהוא ישן - ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי: גוי מעולם הוא - היינו ישן: מחטאת עוף - דכתיב בה ממול ערפו (ויקרא ה): כולי עלמא לא פליגי - דהא כתיב ולא יזרע משמע להבא מדלא כתיב ואשר לא יזרע דלהוי משמע לשעבר: מי כתיב ולא יעבד - אי הוה כתיב אל נחל איתן ולא יעבד בו הוה משמע להבא אבל השתא דכתיב לא יעבד משמע לשעבר דאשר לאו לשון צואה הוא: אשר לשעבר משמע - אע"ג דלא יעבד להבא משמע הני מילי בלאו אשר אבל השתא דכתיב אשר על כרחיך מוכח עלה דלשעבר הוא: רבויא הוא - לא בא אלא לרבות כל עבודות כדלקמן דלא תדרשיה בכלל ופרט: כופין ללויה - כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך שילוהו: ויקרא שמה לוז - סיפיה דקרא היא שמה עד היום הזה ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה כדאמרינן כל מקום שנאמר עד היום הזה לעולם ולעולמי עולמים הוא: ולזרעו - כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם: שלא דבר בפיו - דלא כתיב אלא ויראם באצבעו או בעקמימות שפתים כדלקמן: שליוהו פרעה - כדכתיב ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו: אינו ניזוק - אותו היוצא לדרך: עד עיבורה של עיר - שהוא יוצא ממנה והוא בבית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים לבתי העיר: בי ציניתא דבבל - מקום הוא ובו דקלים הרבה כמו ציני הר הברזל (סוכה דף כט:): לא נתיישב - והיינו לא ישב אדם שם לא גזר אדם הראשון יישוב שם והיינו דאמרי אינשי איתנהו משני אדם הראשון שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים ולא יישוב אחר: שהקרחת עלינו את המקום - שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור: מקטני אמנה - שהיו דואגים שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים: ודלמא - קטנים ממש הוו ועל שם מקומם נקראו נערים שהיו מן נעורן: הכא מפרש מקומן - יריחו:
מושבך ושים בסלע קנך״, ואומר: ״שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מסדי ארץ״. אחרים אומרים: מנין ל״איתן״ שהוא ישן — שנאמר: ״גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא״. ״ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה״. מאי טעמא — גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. ״ומקומה, אסור מלזרוע ומליעבד״. תנו רבנן: ״אשר לא יעבד בו ולא יזרע״ — לשעבר, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: להבא. רבא אמר: להבא — דכולי עלמא לא פליגי, דכתיב: ״ולא יזרע״, כי פליגי לשעבר. רבי יאשיה סבר: מי כתיב ״ולא יעובד״? ורבי יונתן: מי כתיב ״אשר לא נעבד״? ורבי יאשיה: ״אשר״ — לשעבר משמע, ורבי יונתן: ״אשר״ — רבויא הוא. ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים. תנו רבנן: ״אשר לא יעבד בו ולא יזרע״ — אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין? תלמוד לומר: ״אשר לא יעבד בו״ — מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר ״ולא יזרע״? לומר לך: מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל שהוא בגופה של קרקע. יצא סריקת פשתן וניקור אבנים, שאינן בגופה של קרקע. ואימא: ״אשר לא יעבד בו״ — כלל, ״ולא יזרע״ — פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט: זריעה — אין, מידי אחרינא — לא! ״אשר״ — רבויא הוא. זקני העיר רוחצין ידיהן כו׳. תנו רבנן: ״וכל זקני העיר ההיא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל״. שאין תלמוד לומר ״הערופה״, ומה תלמוד לומר ״הערופה״ — על מקום עריפתה של עגלה. ״ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו״, וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים?! אלא: לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. תניא, היה רבי מאיר אומר: כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר: ״ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד״, וכתיב: ״ויראם את מבוא העיר״, ומה חסד עשו עמו — שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו. ״וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה״, תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה. אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה, והן מתים. והלא דברים קל וחומר: ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו, ולא הלך ברגליו — גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו — על אחת כמה וכמה. במה הראה להם? חזקיה אמר: בפיו עקם להם, רבי יוחנן אמר: באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דרבי יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו, גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות. אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין לו לויה — יעסוק בתורה, שנאמר: ״כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך״. ואמר רבי יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר: ״ויצו עליו פרעה אנשים וגו׳״, נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה — שנאמר: ״ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה״. אמר רב יהודה אמר רב: כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר — אינו ניזוק. רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, מטא לידיה היזיקא ואיתציל. תנו רבנן: הרב לתלמיד — עד עיבורה של עיר, חבר לחבר — עד תחום שבת, תלמיד לרב — אין לו שיעור. וכמה? אמר רב ששת: עד פרסה. ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק — שלשה פרסאות. רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל. כי מטו התם אמר ליה: ודאי דאמריתו הני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנהו? אמר ליה: אדכרתן מלתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב ״בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם״? וכי מאחר שלא עבר — היכן ישב (ומאחר שלא ישב — היכן עבר)? אלא: ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב — נתישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון — לא נתישבה. רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא. אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה — כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר: ״ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח״. אמרו לו: עלה, שהקרחת עלינו את המקום. מאי ״ונערים קטנים״? אמר רבי אלעזר: שמנוערים מן המצות, ״קטנים״ — שהיו מקטני אמנה. תנא: נערים היו, ובזבזו עצמן כקטנים. מתקיף לה רב יוסף: ודלמא על שם מקומן? מי לא כתיב ״וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה״, וקשיא לן: ״נערה״ ו״קטנה״? ואמר רבי פדת: קטנה דמן נעורן! התם לא מפרש מקומה, הכא מפורש מקומן. ״ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה׳״. מה ראה? אמר רב: ראה ממש. כדתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם — או מיתה, או עוני. ושמואל אמר: ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים. ורבי יצחק נפחא אמר: בלורית ראה להן, כגויים. ורבי יוחנן אמר: ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה. ודלמא בזרעייהו ניהוה הוה? אמר רבי אלעזר: לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות. ״ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים״,
סוטה מו: