הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לב:מסכת סוטה32b
ולנו במקומן - בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים: גמ' ה"ג - ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה: אל האשה - משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון: על מה היא שותה - כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה: ובמה היא שותה - בכלי מאוס במקידה של חרש: ועל מה נטמאת - מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שעל ידי כך באות לידי וצבתה בטנה: ובמה היא נטמאה - משמיעין אותה הלכות המים המאררים על איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה והיא מזידה וברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה: וכל כך למה - לנו להודיע בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים (יחזקאל כ״ג:מ״ח) אלא הך למה: שלא להוציא לעז - שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה גם כן לא היו בודקים אותי: ה"ג וידוי מעשר מנלן דכתיב ואמרת וגו' ויליף אמירה אמירה מסוטה: א"ל רב זביד לאביי ונילף אמירה אמירה מלוים א"ל דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה: שבחו - לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כ״ו:י״ג) היינו שבח עצמו: בקול נמוך - מדלא כתיב ביה ענייה: וגנותו - כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע: מפני מה תקנו - שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע (שמואל א א): שלא לבייש את עוברי עבירה - המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם: שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה - לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש: צערו - צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים: טמא טמא יקרא - כלומר סורו מעליו שטמא הוא: והאיכא כו' - כלומר והרי יש סימנים אחרים להכירה: למעלה מחוט הסיקרא - דכתיב (ויקרא ד) על קרנות ובעולה לא כתב קרנות והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא וכן שאר כל הדמים: התם כהן - לחודיה הוא דידע ולא שאר כל העולם ואין בשת בכך: מכסיא - הנקבות של נקבה: באליה - בזנב ולא ניכר: שעירה מאי איכא למימר - שאין לה זנב וניכר הנקבות: דאיבעיא ליה לאתויי כשבה - אם היה לו בשת שהרי כל החטאות של יחיד רצה כשבה רצה שעירה חוץ מחטאת עבודת כוכבים שכתיב בה עז בת שנתה בפרשת שלח לך אנשים: התם נייתי וניכסיף - הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה: ככתבה - בלשון הקודש: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו - פלוגתא היא במסכת ברכות (דף טו.):
במקומן. גמ׳ פרשת סוטה מנלן? — דכתיב: ״ואמר הכהן לאשה״ — בכל לשון שהוא אומר. תנו רבנן: משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת, על מה היא שותה, ובמה היא שותה. על מה נטמאת, ובמה היא נטמאת. על מה היא שותה — על עסקי קינוי וסתירה, ובמה היא שותה — במקידה של חרש. על מה נטמאת — על עסקי שחוק וילדות. ובמה היא נטמאת — בשוגג או במזיד, באונס [או] ברצון. וכל כך למה — שלא להוציא לעז על מים המרים. וידוי מעשר מנלן? דכתיב: ״ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקדש מן הבית״, ויליף אמירה מסוטה — בכל לשון שהוא אומר. אמר ליה רב זביד לאביי, ולילף אמירה מלוים: מה להלן בלשון הקודש — אף כאן בלשון הקודש! דנין ״אמירה״ גרידתא מ״אמירה״ גרידתא, ואין דנין ״אמירה״ גרידתא, מ״ענייה״ ו״אמירה״. תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם. שבחו בקול נמוך — מן וידוי המעשר. גנותו בקול רם — ממקרא ביכורים. וגנותו בקול רם?! והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה. שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה! לא תימא גנותו, אלא אימא צערו. כדתניא: ״וטמא טמא יקרא״ — צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים. וכל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים. גופא, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש — שלא לבייש את עוברי עבירה. שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. ולא? והא איכא דמים: דם חטאת למעלה, ודם עולה למטה! התם כהן הוא דידע. והאיכא: חטאת נקבה, עולה זכר! התם מיכסיא באליה. תינח כבשה, שעירה מאי איכא למימר? התם איהו דקא מיכסיף נפשיה, דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה. חטאת דעבודה זרה דלא סגי דלאו שעירה, מאי איכא למימר? התם, ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה. קרית שמע מנלן? דכתיב ״שמע ישראל״, בכל לשון שאתה שומע. תנו רבנן: קרית שמע ככתבה, דברי רבי. וחכמים אומרים: בכל לשון. מאי טעמא דרבי? אמר קרא: ״והיו״ — בהווייתן יהו. ורבנן? אמר קרא ״שמע״, בכל לשון שאתה שומע. ורבנן נמי, הא כתיב ״והיו״! ההוא שלא יקראנה למפרע. ורבי, שלא יקראנה למפרע מנליה? נפקא לה מ״דברים״ ״הדברים״. ורבנן, ״דברים״ ״הדברים״ לא משמע להו. ורבי נמי, הכתיב ״שמע״! ההוא מיבעי ליה: להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ורבנן סברי לה כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו — יצא. לימא קסבר רבי
סוטה לב: