הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לד:מסכת סוטה34b
ולדברי ר"א בר שמעון - דאמר יותר משלש מאות מיל בזה אחר זה עברו איש אחר איש נמצאו ששהו הרבה לעבור דאי כחנייתן עברו משום קולא דמים מאדם לא נגבהין כל כך: מים קלים - הרבה הם קלים מן האדם ומר סבר אדם קל לרוץ כמו המים: מדעתך - אני איני מצוה אותך אבל ישראל הם אומרים לך כדכתיב (דברים א) ותקרבון אלי כולכם וגו' אני איני מעכב על ידך: כלום יש אדם - כלומר אם הקב"ה צוה כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה: לבושתה של ארץ ישראל - אותה שאילה ששאלו תחילה שלוח המרגלים: [לא עלה בידינו - אין אנו יודעין לדרוש]: סתר דבריו - הכחיש ועשה שונאו [של הקב"ה] בדאי: שעשה שונאו של הקב"ה מך - חלש כדאמרי' לקמן אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם: שהחביא דבריו - ולא אמרן כמות שהן: שפיסע - דילג שלא אמרן כאשר הם: יהושע - לא הוצרך לילך שכבר ביקש עליו משה רחמים: והיינו דכתיב ועבדי כלב וגו' - והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון כדכתיב (יהושע י״ד:י״ג) ויתן את חברון לכלב ש"מ כלב הוא דאזיל לחברון: מיומן - גבור שבהם כמו שיד הימין חשובה מן השמאל: שעושה את הארץ כשחיתות - שמקום רגליו מעמיק בארץ מרוב כובדו וניכר שם כגומא וכשחת ולשון ששי לא פורש לנו מאי דמי לשחיתות ונראה לשון עמודי שש שהם כבדים ומקום מעמדם ניכר: תלמים - כתלם המחרישה שמעלה העפר ומעמיק בארץ: שהיו מעניקים את החמה בקומתן - מרוב גובה קומתן דומין כאילו צוארם נוקב ועונק בנקב שהחמה יוצאה בו: לבנו קטן - כנען קטן הבנים של חם היה ומצרים שני לבנים: מבונה - לשון אבנה ממנה (בראשית ט״ז:ב׳) כלומר מיושבת בפירות: טרשים - סלעים שאין עושין פירות כארץ לחה: דקברי בה שכבי - לא גרסינן מ"ט אלא ה"ק ותדע דטרשין היא ואינה ראויה לפירות ככל שאר הארץ לפיכך יחדוה לקבורת מתים: כי היו בצוען שריו - של מלך ישראל ששולחים אל פרעה לעזור לו על מלך אשור אלמא פרעה בצוען יתיב ושם הולכין לבקשו: אלכה נא ואשלם את נדרי - אלכה נא בחברון ואשלם הנדר שנדרתי בגשור כדכתיב בתריה כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור ובחברון מאי בעי והלא לא היה שם המזבח כי אם בגבעון: להביא כבשים לעולה - דאמר מר במס' מנחות כבשים מחברון אלמא ארץ מרעה היתה: מינה - כלומר מתשובתך אתה מסייעני שלא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ מאחר שהיא בת טרשים כדאמרי' בבבא מציעא בהשוכר (דף פ.) ואי ארעא דמחזקא בגרונדי [היא שניהם משלמין]: דקלישא ארעא - עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם: ועבדה רעיא - מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן: ושמן קניינא - המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה:
עברו. לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון — בזה אחר זה עברו. וחד אמר: בין מר ובין מר כחנייתן עברו. מר סבר: אדם קל, ומר סבר: מים קלים. ״שלח לך אנשים״, אמר ריש לקיש: ״שלח לך״ — מדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו? והיינו דכתיב: ״וייטב בעיני הדבר״. אמר ריש לקיש: ״בעיני״, ולא בעיניו של מקום. ״ויחפרו לנו את הארץ״, אמר רבי חייא בר אבא: מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל. כתיב הכא: ״ויחפרו לנו את הארץ״, וכתיב התם: ״וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו׳״. ״ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור״, אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו. ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד: ״סתור בן מיכאל״, ״סתור״ — שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא. ״מיכאל״ — שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן, אף אנו נאמר: ״נחבי בן ופסי״, ״נחבי״ — שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא. ״ופסי״ — שפיסע על מדותיו של הקדוש ברוך הוא. ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״ — ״ויבאו״ מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי! בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״, יה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב: ״ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו׳״. ״ושם אחימן ששי ותלמי וגו׳״, ״אחימן״ — מיומן שבאחיו, ״ששי״ — שמשים את הארץ כשחתות, ״תלמי״ — שמשים את הארץ תלמים תלמים. דבר אחר: אחימן בנה ענת, ששי בנה אלש, תלמי בנה תלבוש. ״ילידי הענק״ — שמעניקין חמה בקומתן. ״וחברון שבע שנים נבנתה״. מאי ״נבנתה״? אילימא נבנתה ממש, אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם לבנו גדול?! דכתיב: ״ובני חם כוש ומצרים וגו׳״. אלא שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען. ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון, משום דקברי בה שיכבי. ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר: ״כגן ה׳ כארץ מצרים״, ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען, דכתיב: ״כי היו בצען שריו״, ואפילו הכי חברון מבונה אחד משבעה בצוען. וחברון טרשים הוי? והא כתיב: ״ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו׳״, ואמר רב אויא ואיתימא רבה בר בר חנן: שהלך להביא כבשים מחברון. ותניא, אילים ממואב, כבשים מחברון! מינה, איידי דקלישא ארעא, עבדה רעיא ושמן קניינא. ״וישבו מתור הארץ
סוטה לד: