הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יא:מסכת סוטה11b
שהיתה פועה לולד - פירש רבינו חננאל לוחשת לחישה ויוצא הולד כמו שעושים אלו עכשיו באזני האמה:
בפרך בפה רך - משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה: בפריכה - בשברון גוף ומתנים וחזקה: ה"ג בעבודה קשה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שהיו מחליפין וכו' - וזו היא קשה שלא היו רגילים בכך: ולמאן דאמר - בפרך קמא בפה רך האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא דהכתיב וימררו: ושופתות - כשמושיבין הסיר על גבי כירה קרי לה שפיתה: אחת של חמין - לרחוץ רגלי בעליהן בשדה: בין שפתים - בין מצרי השדות מקומות צנועין מצר גבול השדה גבוה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע: יונה - ישראל שנאמר יונתי תמתי (שיר ו): עוררתיך - לצאת ממעי אמך: חבלתך - לשון חבלי יולדה (הושע יג): מנקר - מנקה: משפר - כמו שעושין לתינוקות ליישב את איבריהם ולתקנן שניתקין מצער הלידה (ברש"י שבעין יעקב מופיע כאן הלעז: אינמיילולי"ר, שפירושו: לחתל) : לא כרת שרך - לא היה לך מיילדת לחתוך טיבור הולד: למשעי - להחליק בשר כמו חלקת צואריו (בראשית כ״ז:ט״ז) שעיעות: עגולין - כעין ככר עגול: נעשה להן נס: רבבה כצמח השדה - גדילים מן הארץ כצמח השדה: ותבאי - לבית אביך: הם הכירוהו - שראו שכינתו כבר: זה אלי - שראיתי כבר: אלישבע - בת עמינדב אשתו של אהרן: שהיתה פועה לולד - משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים לשעשעו: פועה - צועקת כמו כיולדה אפעה (ישעיהו מב): ה"ג וראיתן על האבנים אמר רבי יוחנן סימן גדול מסר להן בשעה שכורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים ד"א על האבנים כדכתיב וארד בית היוצר וגו' מה יוצר זה ירך מכאן כו': סימן גדול - שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה זה לכם הסימן של לידה ואז תטלוהו ותהרגוהו ד"א להכי קרי ליה למשבר של אשה אבנים כדכתיב גבי יוצר כלי חרס אבנים ואשה נמי ליוצר דמיא: סדן - עץ עב שעליו יושב ומגלגל הבצים לעשותן בדפוס הכלי לפי גדלו וקטנו: סימן גדול מסר להם - וראיתן על האבנים אם בן הוא שם אתן יכולות לראות מיד אם בן הוא בלא שום הגבהה: בן פניו למטה - כדרך תשמישו: בת פניה למעלה - כדרך תשמישתה והכי מפרש במסכת נדה (דף לא.): אליהן - משמע על עיסקי ביאה לשון ויבא אליה (בראשית כט): ותחיין - הוה ליה למיכתב ולא המיתו הילדים ותחיין משמע שהיו מסייעין להחיותן שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלות אותם: אי נימא חיות ממש - מילדות: כחיה נמשלה - וחית השדה אינה צריכה למילדת: דכתיב ביה כתיב ביה - מי שכתוב בו שנקרא בשם בהמה וחיה הרי כתיב בו ושאין כתיב בו הרי כתיב בכל כנסייתן יחד מה אמך לביא בין אריות רבצה אמך כנסת ישראל כולה נקראת לביאה: אהרן ומשה - שיצאו מיוכבד: ותמת עזובה אשת כלב - והיא מרים ולקמן מפרש למה נקראת שמה עזובה והאי ותמת שנצטרעה: ויקח לו כלב את אפרת - לאחר שנתרפאת חזר ולקחה לו אלמא אפרת קרי מרים וכתיב בדוד בן איש אפרתי: וכלב בן חצרון - פסוק הוא בדברי הימים: בן יפונה בן שנפנה מעצת מרגלים - תירוצא הוא דקא מתרץ לעולם בן חצרון הוא ולמה נקרא בן יפונה על שם מעשיו: ה"ג ואכתי בן קנז הוא: חורגו דקנז - בן אשתו של קנז היה כלב ונמצא עתניאל אחיו מאמו:
רבי אלעזר אמר: בפה רך. רבי שמואל בר נחמני אמר: בפריכה. ״וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים וגו׳״, אמר רבא: בתחילה ״בחומר ובלבנים״, ולבסוף ״ובכל עבודה בשדה״. ״את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך״, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. ולמאן דאמר נמי התם בפה רך, הכא ודאי בפריכה. דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים. ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: ״אם תשכבון בין שפתים וגו׳״, בשכר ״תשכבון בין שפתים״ זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר: ״כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ״. וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: ״תחת התפוח עוררתיך וגו׳״. והקדוש ברוך הוא שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר: ״ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי וגו׳״. ומלקט להן שני עגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר: ״וינקהו דבש מסלע ושמן וגו׳״. וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר: ״על גבי חרשו חרשים וגו׳״. לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר: ״רבבה כצמח השדה נתתיך״. וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר: ״ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים״, אל תקרי ״בעדי עדיים״, אלא ״בעדרי עדרים״. וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים, הם הכירוהו תחלה, שנאמר: ״זה אלי ואנוהו״. ״ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו׳״. רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר אשה ובתה — יוכבד ומרים, ומאן דאמר כלה וחמותה — יוכבד ואלישבע. תניא כמאן דאמר אשה ובתה, דתניא: שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה — שמשפרת את הולד. דבר אחר: ״שפרה״ — שפרו ורבו ישראל בימיה. ״פועה״ — זו מרים. ולמה נקרא שמה ״פועה״ שהיתה פועה ומוציאה את הולד. דבר אחר: ״פועה״ — שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. ״ויאמר בילדכן את העבריות וגו׳״. מאי ״אבנים״ — אמר רבי חנן: סימן גדול מסר להן. אמר להן: בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר, כדכתיב: ״וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים״, מה יוצר זה — ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה — ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע. ״אם בן הוא והמתן אותו״. אמר רבי חנינא, סימן גדול מסר להן: בן פניו למטה, בת פניה למעלה. ״ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן וגו׳״. ״להן״ מיבעי ליה! אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו. ״ותחיין את הילדים״. תנא: לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון. ״ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים וגו׳״. מאי ״חיות״? אילימא חיות ממש, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה? אלא אמרו לו, אומה זו כחיה נמשלה: יהודה — ״גור אריה״, דן — ״יהי דן נחש״, ״נפתלי אילה שלחה״, ״יששכר חמור גרם״, יוסף — ״בכור שור״, ״בנימין זאב יטרף״. דכתיב ביה — כתיב ביה. ודלא כתיב ביה — כתיב ביה: ״מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו׳״. ״ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים״. רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות. מאן דאמר בתי כהונה ולויה — אהרן ומשה. ומאן דאמר בתי מלכות — דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב: ״ותמת עזובה אשת כלב ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור״. וכתיב: ״ודוד בן איש אפרתי וגו׳״. ״וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון״. בן חצרון? בן יפנה הוא! בן שפנה מעצת מרגלים. ואכתי: בן קנז הוא, דכתיב: ״וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב״! אמר רבא: חורגו דקנז הוה.
סוטה יא: