הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ה.מסכת סוטה5a
אפילו עושה צדקה בסתר - שנותן מידו לידו של העני והכי משמע יד הנותנת ליד אף הוא לא ינקה: דכתיב ביה מתן בסתר כו' - לאו דשייך האי קרא בקרא דלעיל אלא רבותא היא שאע"פ שמכפה אף וחימה אינו מכפר על גסות הרוח: אזהרה - שלא יהא גס רוח: ורם לבבך ושכחת - אלמא מגובה לב בא לידי שכחה ששוכח את בוראו ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח: מתמעט - מחשיבותו: רומו מעט - כיון שרומו מתמעט: ישנו בעולם - מתקיים: והומכו - ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו: ככל - כאותן שנאמר בהן כל: יקפצון - מן העולם ימותו מות ישרים אברהם כתיב ביה וה' ברך את אברהם בכל יצחק כתיב ביה ואוכל מכל יעקב כתיב ביה כי חנני אלהים וכי יש לי כל והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה (דבשלמא בכל מכל רבותא הוא שנתברכו בכל אבל וכל אשר תתן לי מילתא בעלמא הוא דקאמר): כסאסא דשיבלתא - גבהו של שבולת שקורין זקן השבולת והוא נשבר ונופל מאליו: גבוהה גבוהה הוא מלקט - והיינו וכראש שבולת שראשה נראית למעלה מחברותיה: אתי דכא - אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא: אני את דכא - אני מרכין שכינתי אצלו: ילמד אדם מדעת קונו - לאהוב את הנמיכות: כל הרים וגבעות - כגון תבור וכרמל שבאו שם כדכתיב למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח): כאשירה - יגדע וישרש אחריה כאשירה שצריך גידוע אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם (דברים יב): ננער - מקיץ בתחיית המתים: שכבי בעפר לא נאמר - דלישתמע על כל המתים: שכן לעפר - משפיל עצמו לעפר: מיללת - מקוננת: וגבוה ממרחק יידע - רישיה דקרא כי רם ה' ושפל יראה וגבוה והגבוה ממרחק מקודם שתבא עליו פורענות ימים רבים יידע שכינה מתאוננת ומשתברת עליו כמו וידע אלמנותיו (יחזקאל יט) ויודע בהם אנשי סכות (שופטים ח) יודע כמביא למעלה (תהלים עד) לשון שבר: רואה את הגבוה - לקרבו ולהשתדל עמו וחשוב בעיניו כמו (הושע ט) כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי את אבותיכם נתתי עיני לקרבם ולחבבם: ואיכא דמתני לה אמספרי לשון הרע - משום רישא דקרא מלשני בסתר רעהו וגו': רוח קימעא עוכרתו - פורענות קלה טורפתו ומאבדתו: והרשעים - גסי הרוח דקראי דלעיל משתעי בשפלים ונדכאים להחיות רוח שפלים וגו' כי לא לעולם אריב עם אותן שפלים בעון בצעו וגו' דרכיו ראיתי וגו' בורא ניב שפתים וגו' אבל הרשעים שאינן שפלים ונדכאים כים נגרש כים המגרש ומשליך רפש וטיט לשפתיו סביביו: כמה רביעיות - לוגי מים אנו רואים שרוח קימעא עוכרתו עוכרת את מימיו: אדם שאין בו אלא רביעית אחת - שברביעית דם הוא מתקיים שיעור זה הלכה למשה מסיני שרביעית דם מת מטמא באהל מפני שהיא נפש וקרינא ביה על כל נפשות מת לא יבא: אחד משמונה בשמינית - משקל קטן הוא והיינו עוכלא כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם: ומעטרא ליה כי סאסא לשיבלתא - גסות מועט נאה והוגנת לו לתלמיד חכם ומעטרתו כסאסא המעטרת את השבולת: בשמתא דאית ביה - גסות הרוח: ובשמתא דלית ביה - גסות פורתא לפי שאין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם: לא ממנה ולא ממקצתה - לא יחפוץ אדם לא בכולה ולא במקצתה דמי זוטר מאי דקרי ליה קרא תועבת ה': כבשר - שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה: להשתחוות - להתפלל אותם שהם בשר יבואו ויתפללו כי הם נשמעים לפני אבל גסי הרוח לא יבואו: בשר כתיב ביה ונרפא - ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת כי תהיה באדם לא כתיב בחד מינייהו ונרפא לפי דרכך אתה למד שמי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו אבל מי שהוא קשה כאדמה אין רפואה למכותיו: אדם - למה נקרא שמו אדם שהוא אפר דם מרה. כלומר כולו הבל לכך אל יתגאה מרה היא ליחלוחית מרה היוצאה מן המרירה שבכבד ומתגברת באדם הכל לפי החדשים ושינוי העתים ולפי המאכל שאוכל ועל ידיה באין חליים ונגעים ומכאובות יש שקורין בדברי הרופאים מרירה שחורה ויש שקורין מרירה אדומה: שאול - מקום שאול ביתו: נפחת - מתמעט מחשיבותו ונעשה פחות באנשים:
כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער - תימה אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמר פרק בתרא דכתובות (דף קיא.) מתים שבחו"ל אינן חיים ותו גרסינן התם ע"ה אינן חיים אא"כ יהנו תלמידי חכמים ומלוי רביות מצינו באגדה שאינן חיים לעולם הבא. תוס' ר"י: אדם שאין בו אלא רביעית דם - פר"ח הוא דם הצלול שממנו משתית הלב אין בו אלא משקל כ"ה סלעים שהיא רביעית הלוג:
עושה צדקה בסתר, דכתיב: ״מתן בסתר יכפה אף וגו׳״ — לא ינקה מדינה של גיהנם. אזהרה לגסי הרוח מנין? אמר רבא אמר זעירי: ״שמעו והאזינו אל תגבהו״. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: ״ורם לבבך ושכחת״ וכתיב: ״השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך״. וכדרבי אבין אמר רבי אילעא. דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר ״השמר״ ״פן״ ו״אל״ — אינו אלא בלא תעשה. דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי: כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר: ״רומו מעט״. ושמא תאמר ישנו בעולם, תלמוד לומר: ״ואיננו״. ואם חוזר בו — נאסף בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר: ״והמכו ככל יקפצון״. כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו: ״בכל״, ״מכל״, ״כל״. ואם לאו — ״וכראש שבלת ימלו״. מאי ״וכראש שבלת״? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: כי סאסא דשיבלתא, וחד אמר: כשיבולת עצמה. בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשיבלתא — היינו דכתיב: ״וכראש שבלת״, אלא למאן דאמר כי שובלתא עצמה, מאי ״וכראש שבלת״? אמר רב אסי, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שנכנס לתוך שדהו — גבוהה גבוהה הוא מלקט. ״ואת דכא ושפל רוח״. רב הונא ורב חסדא, חד אמר: אתי דכא, וחד אמר: אני את דכא. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה. אמר רב יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני. והניח כל אילנות טובות, והשרה שכינתו בסנה. אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה. כתיב הכא: ״ורמי הקומה גדועים״, וכתיב התם: ״ואשיריהם תגדעון״. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח — אין עפרו ננער, שנאמר: ״הקיצו ורננו שכני עפר״, ״שכבי בעפר״ לא נאמר, אלא ״שכני עפר״ — מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח, שכינה מיללת עליו, שנאמר: ״וגבה ממרחק יידע״. דרש רב עוירא, ואיתימא רבי אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם — גבוה רואה את הגבוה, ואין גבוה רואה את השפל. אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר: ״כי רם ה׳ ושפל יראה״. אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: ״מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל״. אל תקרי ״אתו״, אלא ״אתו לא אוכל״. איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע, שנאמר: ״מלשני בסתר רעהו אותו אצמית״. אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קימעא עוכרתו, שנאמר: ״והרשעים כים נגרש״, ומה ים שיש בו כמה רביעיות — רוח קימעא עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית אחת — על אחת כמה וכמה. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ומעטרא ליה כי סאסא לשובלתא. אמר רבא: בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה. אמר רב נחמן בר יצחק: לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב ביה ״תועבת ה׳ כל גבה לב״? אמר חזקיה: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר: ״והיה מדי חדש בחדשו [וגו׳] יבא כל בשר להשתחוות וגו׳״. אמר רבי זירא: ״בשר״ כתיב ביה ״ונרפא״, ״אדם״ לא כתיב ביה ״ונרפא״. אמר רבי יוחנן, אדם: אפר, דם, מרה. בשר: בושה, סרוחה, רמה. איכא דאמרי: שאול, דכתיב בשין. אמר רב אשי: כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר:
סוטה ה.